| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2009
יומן סערה
אבק (מתוך יומן אפריקאי שלא פרסמתי כאן עדיין)
שלהי אוקטובר 2008
והרי כל הזמן התבכיינתי כמה חם ויבש וכמה אני עורג לגשם, ומרוב סופות וסערות של הימים האחרונים וצהלות השימחה שלי שכחתי לספר לכם. התקופה הגשומה כאן! בגאון היא מטיחה את ממטריה וברקיה בנו ואני נהנה ללכת ולספוג טיפות גדולות לעורי הבקוע. לא רק כאן קיטרתי, לכולם שידרתי את מצוקת היובש שבי. אני מקטר ונענה בחיוכים שכאשר תגיע סופת הברקים הראשונה אעצום עיניים ואתחבא עד יעבור זעם. רובה של אפריקה הדרומית מאוד גבוה והבדלי הטמפרטורה הקיצוניים בין שכבות האוויר יוצרים סערות וברקים לרוב. ואני, למוד פלורידה, על סערותיה הטרופיות השבתי בחיוך וציפיתי. האמת שנמאס לי כבר לחכות. כי בינתיים העור שלי שלא מגיב היטב ליובש התבקע בעידוד התרופות שאנחייב לקחת. הלילות שלי התקצרו לפי מד הלחות. ונמאס לי.
ואז הגיע ג'רמיה עם הצעה מוזרה לצאת לצפון ולפגוש את הסערה הראשונה ולכשתגיע, לעמוד מולה שמח ללא יראה. ג'רמיה, בנוסף לכל מעלותיו, מסוגל להריח כל ציפור ביישנית ממרחקים ומזהה אותה לפי הבהוב קלוש של הכנף. עתה, כאשר אנשוכב באוהל המאובק שלנו אנמקווה שחוש הריח שלו לסערה המתקרבת מפותח גמהו. כי בינתיים אנחנו כבר בדרכים, מצויידים בכל טוב התקשורת וציוד מחנאות וגשם אין, ואף ברק לא חצה עדיין את השמים מעלינו. בינתיים אנו פוגשים פילים מאובקים בדרכים שמייחלים שבעתיים לגשם שיבוא. הם מאוד איטיים הפילים. מודדים את צעדיהם בקצב הסלואו, כאשר המבוגרים מאיצים בקטנים יותר להשתרך. כי הפילות המבוגרות יודעות היכן הם מקורות המים שיתמלאו ראשונים. ואנחנו אחריהן, בוטחים בזכרונה של הפילה המנהיגה.
אבק ואבק ועוד. זה כל שאנו אוכלים ביומיים הראשונים למסע. מעט ציפורים, בעיקר אלה החוֹליות שמוצאות את מזונן בשרידי בוץ שכמעט ויבש. אני מנסה לברוח לישרא מידי פעם. להגיב לחבריי. לקנא בגשם שפוקד את ישראל. אף פעם לא התאוויתי כך לגשם. בלילה לאחר שהקמנו את המאהל שלנו, נרדמתי סחוט מיובש ומאבק וחול. חלמתי על מים. על מפלים וטיפות מחיות נפש. על קרירות.
זוג כַּרְוָונִים סנגליים
לקח לי זמן להבין שהגשם לא חלום הוא, אפילו אם בחלום הוא הציף את הכל. אנחנו התנחלנו במרכז שיטפון שהגיע מאישם ומצא אותנו חולמים אותו. למזלנו זה לא היה משטפונות הערבה או דרומאנדלוסיה שמביאים בקירבם טונות של סלעים ועפר. סתם פלג מים עז שחיפש את דרכו מההרים לעמק שלמטה. ג'רמיה הגיע במהרה מבוהל, כי מסתבר שפלג קטן מבשר על בוא אחיו הגדול ממנו כמה מונים. רצנו ואצנו ועלינו על גבע סמוכה רק בכדי לראות את מיטב מטלטלנו נסחף במורד עם האח הגדול.
**
זה היה זיכרון הגשם הראשון בשלהי השנה שעברה.
השנה שבנו לאותו המקום בכדי לספר בסיפורי האבק של אז.
להפתעתנו מצאנו שרידים של אוהל קרוע ושלפנו אותו מתוך החול והאבנים. בחיטוט בתוך קרבי הטלאים מצאתי מה שהיו פעם נרות, מעוכי זמן, מצופים בצהוב של אבק מדבר. גם כמה קרעים של קופסת קרטון נפלו מתערובת הטלאים. צבע הקופסה כבר לא היה ירוק. אך עדיין אפשר היה לקרוא: "מנורה" ולראות כמה קנים מלוגו המנורה. הייתה בי התרגשות של מוצא שלל רב. ג'רמיה ואיברהים התערבבו בנוכחותם ברוח המדבר שנשבה בנרות מהזכרונות. יום שישי. את הנרות אי אפשר היה להדליק, הן היו יותר עיסת שעווה מוצקה מאשר נרות. סיפרתי לג'רמיה את סיפור הנרות של אז, מלפני יותר משלושים שנה. בלי מילים הוא קושש זרדים, הניח בתוכם את שאריות הנרות והדליק אש. כך עמדנו שם, שני גברים רועדים בקור שלהי החורף. אחד מברך על מדורה בוערת. שני רועד איתו.
למי שמעוניין לקרוא בקובץ סיפורי המדבר של אז...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
