| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2009
2. שנאה
1. במטבח
אחת מהכפפות שנשאה את הקערה הלוהטת וודאי תתאים לחבוש את אצבעותיי שיהיו חסינות לאש. האורחים בשלהם, עסקו בלבלוס בשלי, מיציהם ניגרו ולסתותיהם הגו מילים צהובות על חיים ירוקים. האווירה התלהטה ואני נכמרתי אל תוך עצמי. רק שם אני נדון לכף זכות. ביקשתי את שהיה באותו היום. אתה בטח זוכר את אותו היום, לפני הבר מצווה שלך, את אבא וסבא שלך שנפלו מעולפים לרגליך. שום במאי לא יכול היה לייצר מעמד קורע יותר. המחזאי עמל 13 שנים שידועות לנו ועוד עשרות שנים לפני, להביא לשיא כלכך מושלם באכזריות וציניות. נקודה בזמן ששום כפפה לא תחסן בפני האש הקרה שאיכלה כמעט עד העצם. אך בסרטים פולניים כמו בסרטים מצוירים, גם קמצוץ מהבשר דיו היה בכדי להשיב את רוח הגוף. אומנם כבר לא היה אותו הגוף, גם לא אותה הרוח נשבה בו. אילמות חגיגית לבשנו למחרת לשאתך מילדות לנערות. לא לפני שאני וסבא שלחנו את ידינו הקרות למעמקי ליבך והראנו לך שנאה מהי.
מאז דיברתי אל ועם סבא שש עשרה שנים ולא העליתי על דל שפתיי. אילמים בתוך קרחון היינו. חוששים מהאש הקרה שתמיס ותכלה את מעט הבשר שנותר. לפני ארבע שנים כשסבא כבר לא היה איתנו, מצאתי את העוז לדבר:
הבאנו את בני, את נכדך הבכור למצוות.
יחד העלינו אותו במדרגות האלה של
נערוּת ומצוות.
יחדיו חתכנו בסכין את הצמה שלי.
כדי שאב ובנו יתאימו למופע של סבא בבית התפילה.
ואני התפללתי למקום אחר.
לזמן שונה.
ומשהו בי פקע.
כן, בני, פקע, אין משהו שיסביר טוב יותר, אם בכלל, את שאירע. סבא ואני דאגנו למתוח את המיתר שיהיה מוכן יפה לחיתוך. אני הוא זה שבחרתי לבצע את העקדה ואת השחיטה. עם סכין מטבח גדולה חתכתי את הצמה בזעם מצמית. אחרכך כבר התעלפנו והיה אמבולנס והתעוררנו ושתקנו. הו כן, שתקנו! כי אם ניסינו לדבר טולטלנו בידי צמרמורת משתקת.
רגע מצמית.
איך שרדת את זה אינלי מושג.
כשהתעוררתי, אני זוכר אותך נצמד לבשרי, מבקש להיעלם אל תוכי. לדבוק לנצח בבועה שתעלים אותך. מתוך האילמות הזו צמחנו שנינו מבקשים שיקוי שיחדש בנו חיים. אתה בנגדול שלי מצאת והצלת אותי ואותך. אתה גילית לי ששימחה היא אבן הפילוסופים של הנשמה. את זהב החיים היא יודעת ליצור מתוך כאבים שבנשמה. אתה לימדת אותי שיד ביד אפשר לברוא אב ובן שיהלכו יחדיו תמיד. מצד אחד אבא ומהצד השני של המבט בן.
הצמה, מאז חובקת את הזיכרון הזה, את סבא ואותנו. שנזכור את השמחה שלא נשכח את הברית הזו שבין אבא ובן.
רציתי להמשיך הלאה במסע, אך האורחים שיבחו את האוכל וגם רצו לדעת בכמה קינמון השתמשתי. כמו סבתא עניתי: לפי הלב. אנחנו עוד נשוב לדבר על לב.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
