| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2009
שלם לא מושלם
הערת ביניים
עוד לפני שפינינו את הכלים כדי שיהיה מקום לשיחה להתרווח בינינו.
עוד לפני שהגשנו את מבחר הקינוחים.
גם את הקפה עדיין לא שָׁפַתְנוּ.
עוד רגע אשוב לשולחן, אך לפני שאשוב אני רוצה לומר כמה מילים מהמטבח.
אין בסדרה הזו שאני כותב משום סיפור שיובן. אלה אוסף של תחושות. תחושות שאגרנו ילדיי ואני עם השנים, ועתה הגיע הזמן (שאנו בחרנו) לפרוק. לראות אולי משהו מכל זה יתאים להם לקחת לבניין שהם עמלים בו. לי לקשט את קירות ביתי. לכן יש כאן יותר ציורים שנחרטו בלב ופחות עובדות מסודרות לפי איזו תכנית בנייה. כך אני מוסיף קינמון לקציצות, לפי הלב.
המילים שנכתבות כאן מציירות את הלבנים בדרך שבניי ואני פוסעים בה. לא תמיד אפשר לראות באופן חד וברור את גבולות הדרך, או את האבנים שמשרטטות את אותן גבולות. יש בכך סיכון של חוסר הבנה מצד הקורא ועוד יותר שאני או אחד מבניי, או כולנו גם יחד, נטעה במתרחש. ברור כלכך! הרי כל מערך הישרדותי בנוי על אותו סיכון שבהבנה.
אני זוכר בפעם הראשונה שהראו לי שלימון מואר באור כחול עדיין נראה צהוב. טריק ידוע של המוח שמקצר את הדרך בין צורת הלימון לצבעו. המוח לא סתם טעה. הוא ניסה להבין לי את שראיתי.
את הלב עוד יותר קל לבלבל, אני יודע.
ובכל זאת, הוא הדבר הכי שָׁלֵם לֹא מֻשְׁלָם שאני מכיר.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
