| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2009
סייר
לא להאמין שכבר עברו ארבע שנים מאז עזב אותי הסייר. ארבע שנים ובברים רבים בעיר מכירים אותו ולא אותי. לא משנה כמה שמות אחליף וכמה מתנות אביא משדותיי, יש מקומות שאותי יזכרו רק כסייר. שם ברור כי שמי הסייר נחרט לעד. סייר אני אפילו אם הוא עזב ופינה את מקומו לשדות.
* *
לאלה שלא הכירוני ורק שמעו מהברמן, הנה הוא סיפורו של שדות, של הסייר.
אפשר היה לחוש את רוחו של הסייר כבר בימים האחרונים לחייו של אָמוֹר.
לריחוק שהוא גזר עלי ממנו. כולם סעדו אותו ורק עלי נגזר להסתובב ככלב שוטה ולכאוב את הבדידות מהאיש שהיה לי אב ומורה ומנהיג ואוהב.
אני הייתי הבן המסורב.
נשאר לי רק לעזוב, וארזתי את מעט המטלטלים שאיתם הגעתי להר.
נגמרה תקופה.
כל עוד הוא היה בחיים הוא היה למעני, וניסה לשקמני ולטפחני.
כנראה שהוא לא הצליח, או מה שקרוב יותר היה לתחושתי, שאני לא תאמתי את ציפיותיו.
הימים האלה הקנו לי הרגשת כישלון.
לא רק שלי, של כל מי שהיה מעורב בניסיונות להעניק לי חיים חדשים.
התרחקתי והסתגרתי והתכוננתי לשוב אל ארצי.
באותם ימים, שרטטתי את המרחק הגדול ביותר שהכרתי בין בני אדם.
כן, אני יודע את אשר אמרתי לעצמי באותם ימים ובעוד ימים.
כי הוא בחר בריחוק בכדי שלא ישפיע על החלטתי אם להישאר בהר או לעזוב.
זה טיעון שטוב לצמד אחר, לא לי ולאָמור. היינו אהובים, הרבה מעבר לכל צורת שותפות שהכרתי. ולכן לא יכולתי להבין ולקבל את הניתוק.
ניבגד.
כך חשתי אז.
ואז הוא מת.
מיד לאחר מותו, רוזנה, אמונה מאוד על רצונות אביה, מסרה לי את המכתב הראשון.
אני זוכר שלא ייחסתי למכתב כל חשיבות, ולכן לא קראתי אותו.
הייתי המום ממותו של האיש המשמעותי ביותר בחיי.
האיש אשר חום גופו נצרב בנישמתי.
כאב המות שלו היה עמוק ומכאיב ושורף.
הייתי אבוד.
כמו גוזל שאיבד את מקור החום של חייו.
לאחר ההלוויה עליתי לצוק להתבודד, לבכות בשקט מול ההרים העתיקים.
לגעת בעצים.
לבקש עצה.
לנסות ולהבין את המרחק שאָמור יצר בינינו בימים של טרם מותו.
הבדידות התקשתה בי ואיימה לחנוק אותי.
לאחר שעות קמתי ועשיתי דרכי בחזרה לכפר.
שמחתי מאוד שלא היה אף אחד בבית.
קראתי את המכתב.
במכתב זה הסביר לי אָמור כי מקומי מובטח בכפר.
אין לי מה לחשוש.
ביקש שאעזור לרוזנה בסיוע לזקוקים לה בכפר.
כמו אש אחזה בלבי.
מין כתיבה עניינית, עסקית כמעט.
שום מילה על פרידה.
על האהבה הגדולה שהייתה בינינו.
שום מילת הסבר לניתוק שהוא בחר בו.
הוא היה הידיד.
האב.
האח.
המרפא.
המדריך.
המאיר.
המורה.
הכל.
רוזנה, מדוע היא הסכימה לכך?
עד היום איני יודע אם רוזנה ניסתה להניא אותו מסירובו לראות אותי.
לא שלא שאלתי, היא פשוט מסרבת לדבר על אותם ימים.
האיש הזה במותו גם עיצב את מערכת היחסים העתידית ביני לבין רוזנה.
משום שהוא הפקיד בידיה את המכתבים.
משום שהיא לא מדברת על שהיה באותם ימים, כמצוותו או כמידת אי יכולתה.
בכך נוצר מרחק בינינו, שלפעמים נראה קטן ולעיתים גדול מאוד.
עד היום הצעד הזה של אָמוֹר ושלה בעקבותיו, מפרידים בינינו כתהום.
התגובה שלי הייתה בבריחה.
סירבתי להישאר וירדתי מההר.
התאבלתי על אָמור עם נערות הבארים.
עם שיכורי השוק.
עם הדייגים.
התפלשתי עם כאבי אחרים.
עד שנמלאתי גם בכאביי שלי.
בעצב הקורע שאָמור השאיר.
ושם בתחתיות חיי הפכתי להיות סייר.
* *
וְשׁוּב שׁוֹקֵט הַכֹּל. פְּסִיעוֹת. חֵרוּק בְּרִיחַ.
שׁוֹמֵר הַתַּחֲנָה אֶל הַגָּדֵר נִשְׁעָן.
שׁוֹמֵר הַתַּחֲנָה אֶת לֵילוֹתָיו מַרִיחַ,
כְּרֵיחַ אֳפָקִים וְעִמְעוּמֵי עָשָׁן.
מתוך תַּחֲנַת שָׂדוֹת / נתן אלתרמן
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
