| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2009
שני במחשבות
השבועיים שאני מנסה לתעד בהרהוריי בשבועיים אלה, אירעו לפני תשע שנים והסתיימו באירוע של תחייה מחדש.
כל שנה, במהלך שמונה השנים האחרונות הסתתרתי מראשית דצמבר עד מחציתו. מסדרון דצמבר הביא איתו סערות שגרמו לי לחפש מחסה. למדתי ששימחה וחיוך מָגִנִּים טובים הם. עד שהיה מגיע ה- 15 בחודש שבו בירכתי על שזכיתי שוב במתנת החיים. בכל שנה, השבועיים שקדמו ליום הזה, הסתכמו בציפייה שיעבור זעם, משלם תשלום שלא הבנתי את פישרו באמת. השנה זה אחרת. אחרי כמעט תשע שנים בדרך, הגיע העת לנהוג אחרת. יש לי חשיבות לעצור לפני ה- 15 לחודש ולנסות לחוות את השבועיים שנעלמו לי מחיי. אני יודע שלעולם לא אדע את הלמה ומדוע, אך בעצם העצירה יש התכנסות והתכוונות לקראת השלב הבא בעלייה. היום אני חש אחרת וטועם את החיים באופן שונה. הייחוד שקיבלתי בלחוות שוב הניב יכולות חדשות. הביא אותי למקום שאני מסוגל להסתכל לפחד בלבן של העיניים ולחייך אל עצמי, אפילו שאין מה לראות. הכול ריק שם. אין זיכרון הכי קטן. שבועיים ריקים מכל תוכן. מלאים בריק.
תשע שנים ולראשונה אני מעז באמת להציץ אל תוך אפילת החדר. הרי זה המקום הכי אפל בחיי. השדים כבר כרסמו את כל הרהיטים, ניפצו את כל התמונות. מידי פעם מישהו תועה מגיע לרטיבות שנוטפת מהקירות ומעניק להם עצם. העבר חוגג באפילה. אני זוכר כי בימים הראשונים שלאחר, היה מחריד לשמוע את העצים נופלים, אחד אחר השני. לא ראיתי כלום וטוב שכך. רק לשמוע, היה קשה דיו. עץ שנופל באפילה מזעזע הכל. אני זוכר שדאגתי האם האפילה הזו תשלח זרועות שיבלעוני ועודני חי. זו מחשבה מאוד מעייפת. תמיד נרדמתי בעיצומה. כל יום מחדש תהיתי מדוע נפלה עלי התרדמת הזו של שבועיים. איך כל השמחות והדאגות נמחקו בהינף אחד של הפסקת זרימת הדם. כמה כוח צריך בכדי להתעורר מהמקום האפל הזה שנפלתי לתוכו שוב ושוב, עוד ועוד. כל פעם, רגע לפני, ידעתי שאין דרך חזרה ובכל זאת נפלתי, ושוב מצאתי את היתד להיאחז, ולשוב. כל פעם עם פחות כוח לאחוז, פחות במה להיאחז, פחות לזכור, ועם הרבה פחות סיבות להישאר. עצמי בחלל ריק ומנופץ. לא לדעת, לא לדבר, לא לראות, לא לחוש. איך מכאן קמים לא הייתה השאלה. השאלה הייתה סתם, מי אני עתה?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
