| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2009
הג'ינג'ית
בין ריסט אחד לשני ניסיתי ללמוד את הדמויות שהצטופפו בחדר טיפול נמרץ. אומנם כל יום הוצרכתי ללמוד את רובן מחדש, הדיסק עדיין לא רשם זיכרונות. דמות אחת לא הייתי צריך ללמוד, היא בחרה להישאר זרה. אישה גזורת שיער ג'ינג'י שרק בחרה לשהות בתנוחות שלמדתי אחרכך שהן הכילו את יחסה האינטימי אלי. לדבר לא יכולתי, ומשאלות הכתב למדתי שהיא הייתה חברה של מי שהייתה זוגתי, שבחרה לא לספק את סקרנותי. סקרנות זה דבר טוב למי שחוזר מאפילת החיים. אחר כך, השוהים סביבי הלכו והתמעטו ונשארו רק בני המשפחה הגרעינית. הג'ינג'ית גם. ברגעים בהם נשארנו לבדינו היא הייתה מתקרבת ומבזיקה עלי מניחוח האישה שלה. אני זוכר שהיא דיברה, רק לא זוכר מה. כנראה שלא הבנתי, היו לי אז קשיים רבים בהבנה. כך נמשכו הימים ללא הבנה. בימים אחרים למדתי שכנראה היה משהו ביני לבין האישה הזו בימים שקדמו. אחרכך העבירו אותי ביתחולים וכל כבודת האנשים עברה איתי. גמהי. שם גם התחלתי לאגור זיכרונות של אירועים שהתרחשו יום קודם. התחלתי לאגור זיכרונות של חיים חדשים. לאט לאט למדתי שלא באמת התרחש משהו בינינו. היא אומנם רצתה, אך אני שמרתי על מרחק ראוי בינינו. מרחק שהיא קיוותה לצמצם עתה, בימי החולשה שלי ובחסות התפוררות הקשר הזוגי.
לאחר ימים, שבתי לביתי ובני הצעיר טיפל בי במסירות אין קץ. כליום זכיתי לשיחות טלפון שבו עודדה אותי הג'ינג'ית להיפגש איתה. היא מדברת ואני מנסה לגשש בין המילים שלה. לאחר שהתחזקתי דיי, הסכמתי לבוא למקום האחרון בו נפגשנו לטענתה. חממת מחקר שעיצבתי בימים שלפני האירוע. הייחוד שבה, היה באנרגיה מיוחדת שרבים מהמבקרים במקום חשו. הג'ינג'ית שהייתה פסיכולוגית אשר זו שהייתה הכירה לי, רצתה להיווכח אם היה משהו בדברי. כאשר שנינו שהינו בחממה, התקיים לדעתה מפגש מאוד ייחודי בינינו. דבריה גירו את סקרנותי עד כאב. מהי אותה חממה שעיצבתי ומה היה במפגש עם האישה המסקרנת והלא מוותרת הזו. כלום לא ידעתי. הכול נשכח ממני. הגירוי והרצון לדעת היו חזקים והביאו אותי לקבוע איתה פגישה.
ביום שקבענו יצאתי מהבית, נכנסתי למכונית ויצאתי מהעיר.
כאשר הגעתי לכיכר האחרונה לא ידעתי להיכן להמשיך לנסוע.
כן, יכולתי להתקשר ולקבל הוראות נסיעה, הרי למקום הזה נסעתי יומיום במשך 12 שנים.
לא היה טעם, כאב החרדה היה חזק מידי.
הנהר הזה התייבש זה מכבר, ובטח שלא אוכל לרחוץ בו, ובכל זאת, הנה אני שב ורואה את התוואי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
