| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2004
הווה
אני אנסה להסביר מדוע הפוסט של אתמול.
רציתי לכתוב היום על חוויות אחרות.
על פחדים.
תהיות ובהיות של בריאות.
יחכה ליום אחר.
לאחר שהתעוררתי ממותי הנזכר במעמקי בלוגי.
לא דיברתי.
זה היה אחד ממסכת הנזקים של להיות מת 7 דקות.
היה נזק קשה בדיבור ובקריאה.
איך להסביר מה זה חוסר יכולת לדבר?
לא יודע.
מערכת מוסיקה ללא אמפליפייר ורמקולים.
תנור קרמיקה ללא חורי הצצה.
כל אחד עם עולם דימוייו.
אני זוכר שלא כל כך התעסקתי למה זה דומה.
יותר הייתי עסוק בצינון השריפה הפנימית.
חוסר יכולתי לדבר איים לכלותני.
כתבתי כאחוז טירוף.
כתיבה לא שייכת למרכז הדיבור.
כתבתי על גיליונות חדר הניתוח.
כתבתי על סדינים.
כתבתי על העור.
כתבתי על בגדים.
כתבתי וכתבתי וכתבתי.
לא שלא היה לי קול.
קולות חיה פצועה היוו את אוצר המילים שלי.
התחביר היה בנוי מאינטונציות של כל חיה שהייתה כלואה בי.
המשפטים שבי התגבשו לכדי יללות נימשכות.
שתיתי הרבה מים לצנן את השריפה.
מים והיה לי קר תמיד.
מים להרגיע שריפה במעיים.
בעיניים.
בראש.
מילה ראשונה שנולדה הייתה מַיִם.
ואז באה המילה אֵשׁ.
אחריה חַם.
ובאו מילים שנהגו בצרידה.
מילים שנחצבו בחיתוך גרון.
צעד אחרי צעד.
מילה אחר מילה.
אות ועוד אחת.
עיצורים צרודים של חיים.
התבטאות חדשה של חיי.
נאספו מילים במאות, אולי באלפים.
ללא פעלים.
רק כלי קיבול.
ואין תנועה.
אין זרימה.
התמלאתי ואיימתי להתפקע.
לא הבנתי פעלים.
לא הבנתי דינמיקה.
הכל היה סטטי.
קפוא.
בַּלַּיְלָה צְמַחִים גְּדֵלִים.
בלילה.
זה היה המשפט הראשון שבקע ממני עם פועל.
גדלים.
משהו בי גדל כדי מידה להיוולד.
גדל ובקע.
ביצת חיים.
ואז בא המישפט רוֹצֶה מַיִם.
רוצה.
כל כך הרבה דמעות זלגתי משימחה.
עת ביטאתי רוצה.
אני רוצה.
אני שרוצה.
רוצה אני.
זו הייתה הפעם הראשונה שהכלתי פירור מחיי החדשים.
מכאן ואילך זרמו פעלים.
כנחל הולך ומתעצם.
ובניתי משפטים.
אך הכל בלשון הווה.
אין עבר.
אין עתיד.
לא שלא ידעתי על קיומם.
הם פשוט התחמקו ממני.
חיים ללא דיסק קשיח.
העבר היה מחוק כמעט כולו.
כל יום התחיל מחדש.
אירועי היום שהיה נימחקו.
שיחות.
רצונות.
כלום.
כל יום מחדש.
כאב עמוק.
לכל מקום.
לכל תא.
הידיעה וההכרה,
שכל הקורה אותי עכשיו וכאן לא יהיה קיים מחר.
זו ידיעה קשה.
כל לילה.
מתישהו.
כשישנתי.
באה זרוע טמירה ופירמטה לי את היום.
כל בוקר להתחיל כלוח חלק.
זה כואב הפירמוט הזה.
וואלה כואב.
בסקלה של עד 10 זו דרגה 100 של כאב.
יאוש.
האם יכול לבוא מחר?
מחר שבו ייזכר האתמול.
מחרתיים עם חיים לשלשום?
שאלות פשוטות כאלה שמכריעות אותך כל יום מחדש.
כל שעה.
כל נשימה.
אז מי זקוק בכלל לשפה המתארת את אתמול ומחר?
רק להווה יש משמעות.
אז רק את ההווה לומדים לדבר.
זו ההוויה.
ולאחר שבועות וחודשים על סף התהייה והבהייה האישיים האלה.
מתחילה להתגבש הלבה.
גרעינים קטנים של זיכרון מתהווים כגשרים קטנים.
מהיום לאתמול.
לשלשום.
לשבוע החולף.
השורש ה.י.י. מתחיל לתפוס מקום.
הָיִיתִי רוֹצֶה כדמות רָצִיתִי.
אֶהְיֶה חַי כדמות אֶחְיֶה.
כעין השלכה של הווה לעבר.
לעתיד.
דומה לטיפוס בצוק חלקלק של הזמנים.
תקיעת יתידות להיאחז בהם.
לאחר חודשים.
כשהגשרים לעתיד ולעבר התעבו והתחזקו.
כאשר נבנו מעברי האמונה שבי ואותי.
לידי בנייני ידיעה וידע מתקיימים מיום ליום.
אז באו ההטיות הרגילות של פעלים.
אז שבה השפה לחיות ולצמוח ולהעמיק בי שורשים.
עדיין לא ידעתי לקרוא,
אך זהו סיפור אחר ושונה...
ניסיתי להאיר את עירוב הזמנים של הפוסט מאתמול.
מדוע פגישה אחת שלא התקיימה יכולה להביא לי הווה של עבר.
הווה של עתיד.
או אולי הפוך מכך...
בכל אופן ניסיתי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
