| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2009
הנסיך
למקום העבודה שלי כבר לא שבתי. לא מצאתי טעם להמשיך במקום שבו איבדתי את זיכרונותיי. את רובם לפחות. אינסטינקט החיה שבי עבד הפוך. לא רציתי, כי ידעתי שמה שהיה הוא שיהיה. עוד לפני שעיבדתי את המחשבה, חשתי שניתנה לי הזדמנות לפנות לדרך אחרת ולהפוך כיוון. אומנם, החולשה הגופנית הייתה רבה, אך ידעתי שאם שרדתי את אירועי הלב, אשרוד גם את סערות אחרי השוֹק. אהבתי מאוד את הבקרים בהם ישבתי נשען על קרני השמש שעלו מהמזרח, מביט אל עץ הדקל שמצל על ביתי. באותה השעה בבוקר היה מגיע הדוור ומחייך אלי לשלומי. הוא הלך ואני פרסתי לי שתי פרוסות מלחם השיפון להכין לי את כריך ארוחת עשר שלי. דבר הוליד דבר ובזמן ההכנה הייתי נזכר בנסיך שבא לבקרני. לא ידעתי מיהו, אך כולם האירו לו פנים ופינו לו מקום. בפעם הראשונה שמבטינו הצטלבו נרעדה בי הבטן. גופי הכיר בנוכחותו, אפילו אם אני עדיין לא. התחושה הזו מלווה אותי מאז ועד היום. חיישנים שבי מזהים ושולחים מסרים לא מובנים לי. חלקם נעוץ באותם שבועיים אבודים וחלקם האחר בגרורות שהם שלחו למקומות אחרים בהם אכסנתי בעבר ארועים כאלה ואחרים. בעיקר כאלה שמתחום הרגש. עם הנסיך נרעדתי לראשונה. הוא הטריח את עצמו לבקר אותי פעמיים ובראותו שאיני מבין על מה הוא מדבר, הוא החליט לסגת בינתיים או לתמיד. כמו עם הג'ינג'ית, אף אחד לא ידע לספר לי במה באמת עסקנו הוא ואני, רק ידעו לספר לי שלפני האירוע נפגשנו מספר פעמים. עוד למדתי שהוא באמת לא היה נסיך, אלא איש מקורב למלך שהיה וככזה התאפשר לו לעשות הון לא קטן מעסקי מכוניות משומשות. לא ידעתי מה לי ולו.
חודשים אחרכך בטיסה לתלביב הוא התיישב מולי והביט בי מצפה. נו, מה לעשות, ואני לא זכרתי אותו. המערכת הדפוקה שלי לא ראתה חשיבות בלזכור אותו בדרכי החדשה. לאחר דקות שהוא נעץ בי את מבטו, הוא הציג את עצמו בפליאה מהולה בכעס. אוי, הגבתי לעצמי, זה הוא, מהביתחולים. הנסיך! הסברתי לו שאני לא זוכר וכי לא יאשים את עצמו. כל העניין המשותף שהיה לנו נמחק על כל שלוחותיו. הוא הציע לי לבוא איתו ולתת לו הזדמנות להאיר. כל הבוקר נגררתי אחריו, למקומות ומשרדים שהיו אמורים להזכיר לי. להחיות בי רגש. מאומה. רק כאב שלא הפתיע אותי. גמהו כאב בניסיונות לעורר בי את החיבה שהוא רחש לי. ישבנו מביטים אחד בשני, אני מנסה להקשיב למבטיו, ובהיסח הדעת הזמנתי מהמלצרית כריך עם לחם חיטה מלאה. הנסיך נרעש ואמר שתמיד אני מבקש לחם שיפון, כי הוא הדבר הדומה ביותר ללחם שאור. כמו טיל בטן-בטן פגעו דבריו בי. השארתי את מנוע המכונית עובד לחשתי, חשתי את הדם אוזל מפני. ידעתי שאסור לי להתעלף. אסור. הנסיך עקף את השולחן מניח אותי בזהירות בחיקו וחיכה לא מבין עד שאתאושש.
אחר זמן, לגימות המים והמגע שלו, אוששו אותי וחייכתי אליו בתודה. הסברתי לו שדבריו עוררו בי את הרגעים שלפני האירוע - יום שבת. הטיילת. נכנסתי למסעדה וביקשתי כריך לחם שיפון. אין אומרת המלצרית. לא חשוב אני עונה לה, השארתי את המנוע עובד. לא הגעתי למכונית, בדרך נפלתי עם לב שהפסיק לעבוד. אני זוכר בכאב שאסור היה לי להשאיר את המנוע עובד.
מאותו היום, רבים משיחותיי עם הנסיך לבשו משמעות. הרבה תודה יש בי שהיכרתי אותו לפני האירוע, למען אשרוד את החודשים של אחרי. עוד כמה שנים היינו בקשר קרוב מאוד, עד שהוא נישא וניתק את הקשר.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
