| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2004
סיקול אבנים
כשהייתי צעיר, נהגתי להעתיק קטעים מספרים.
קטעים שדיברו אליי, שנגעו.
חזרתי לא מזמן הבייתה.
עם מראה האבנים החדשות שצצו בחוף הים.
פשפשתי בניירות צהובים.
עד שמצאתי את הנייר הזה משנת 1970,
עם ציטוטים מתוך
פרשה אחרונה \ קנוט המסון
כן, נודדים אנו על פני אדמות, נודדים אנו בדרכים ומדבריות, פעמים זוחלים ופעמים מהלכים בקומה זקופה ורומסים איש את רעהו. וכך עלה לו בסופו של דניאל אשר רמס ונרמס אף הוא.
הוא חי כאן כאוות נפשו. כאן הייתה בדידות אך לא ריקנות, ומראה הנוף היה נהדר, רוכסי הרים מילי מילין וביניהם שיפעת יערות. הוא עלה כפורח בעבודתו. אם יש ויצמא וניגש עם דלי פחים אל הנחל, הדיחו במים ומלאו על גדותיו. כאן שררה הדממה ובסתר חיקה – רחשי נצח, כאן נצצו כוכבים נאים, ולא אותם רמשי זהב שנראו שם למטה בחצר אביו המעורפלת, לא, אורים מהבהבים, נאים באמת; יש בהם בכוכבים מן המתיקות, דומים הם לנערות קטנות. הוא לא ראה את עצמו כראות אדם עני ועזוב כאשר היה באמת. אותן האבנים בלבד אשר סיקל והוציא מאדמתו הקיפוהו כהמוני עם ממש; הוא קשר קשר מיוחד עם כל אבן ואבן, וכולן מכריו ומיודעיו; הוא התגבר על כולן והוציאן ביד חזקה מתוך האדמה.
והנה אני כאן והיום ממשיך לסקל את שדות חיי.
כשנכנס דצמבר, כך כתבתי:
הבעיות של אז שעולות כאבנים בשדה מעובד.
לא משנה כמה שאני מסקל, תמיד יצוצו עוד אבנים.
חלקן ניתנות לאיסוף.
חלקן סלעים עם שורשים עמוקים הנאחזים במפץ הגדול.
למדתי לסתת את האבנים שאני אוסף לשם חיי היום.
נזכרתי היום.
עדיין דצמבר.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
