 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2010
אקרא בשמה של אימא
הילדות שלי מכילה פרטים מזהים ברורים וחדים, אפילו שרוב התמונות מטושטשות. מתוך הפרטים שאני כן מזהה, עולה בי השם של אימא. אני רוצה לשאת את שמה, אך הגב שלה מפריע בי. קו הגב שלה, פרט כלכך ברור ודומיננטי. כך אני חושב כאשר אני בוחן את הקירות של חדר העבודה. היכן יהיה המקום הנכון לשים את התעודה הממוסגרת שלה. מקום שלא יבלוט למסתכל, אך יחבר אותי לעולם. לשם שלה. מקום נכון עבורי. מתישהו, אפילו לא הרגשתי איך, ליטוף מסגרת התעודה נשא אותי רחוק למקום אחר. על כנפי אימא הגעתי לחדר המוכר של המטבח של אז. אפשר לנוח לרגע ולהריח את עוגת השבת שהבאתי משם.
משהו מתרחש בימים האלה, ביני לבין אימא. היא כבר לא בחיים שנים רבות, ובכל זאת מתעוררת שוב ונמצאת איתי כאן. אולי הפוך, רק שאני לא רואה, כי אני בתוך רחם שמבקש ממני להיוולד שוב לאימא שלי. זו מחשבה ביזארית מעט שמרגיעה אותי, מנחמת. מחשבה שמסבירה וממקמת את כל החודשים האחרונים, לוחשת לי בלב, שאני בתוך רחם שזקוק לשמירת הריון. נעבור את התקופה הזו, ואוולד שוב בביטחה ולביטחה. זו לא תהיה לידתי הראשונה, אלא שעתה אני מודע שכך עומד להתרחש. עתה, אני יכול לספר את חוויות ההיריון שאני נמצא בו. אימא הגיעה בכדי להבטיח שהכול יהיה נכון. נוכחותה צומחת מתוך שמה. מבטיחה.
אני יושב במרכז הרצפה שבמטבח, בן ארבע, יושב ומשחק בחריצי האריחים עם מכונית מכבי אש מברזל מהוּה. אימא מדברת, על מה שהיה שם, בחצר ביתה שאיננו כבר. אני זוכר את טעם המילים שלה. ריח הירקות במטבח הקר, חריף. המילים שלה נטמנות כמו תפוחי עץ בתוך אוקיינוס הכרוב, נבלעות לבלי זכר. קודם היו הרי כרוב חתוכים על השיש, ועתה הם יבלו דחוסים את כל החורף בתוך שתי חביות עץ, יוציאו את טעם התפוחים לתוכם. אלה השעות שלימדו אותי לאהוב את טעמי הכרוב בשנים שיבואו. עתה אני לומד להכיר את הטעמים מהמילים שאימא הוציאה בבליל פולנית-עברית-אידיש-ערבית. אני מבין הכול, אפילו שאיני יכול לפרש כל מילה. משאית הברזל שלי מתקשה לנוע במעלה חריצי האריחים. הטופוגרפיה של ריצפת המטבח מתחילה לפלס בי דרך לזיכרונות המעורפלים, אך איני יכול עתה, אני חייב להקשיב לאימא.
אני מבקש מבן הארבע שיספר לי מה הוא למד, ממה שידעתי שהיא ניסתה להקנות לי. לוּ הבנתי היום את כל מה שספג בן הארבע. אני עסוק עדיין באינטונציות שבקולה. להבין את פירוש שמה ומה משמעות הייתה לוֹ לי. אני זוכר את הקריאה ממרפסת שכנה בשמה של אימא. תמיד היא השיבה לשכנות בשפת סימנים לא ברורה. מטבעות לשון צועקת שהיו ואינן עוד, סימנים מוסכמים שחלפו מהעולם. אני רואה ולא מבין על מה הן מדברות. המרחק למטבח ומרחק הזמן מאפילים לחלוטין על השיחות האלה.
מעבר להבנה, למדתי להרגיש בטוח מול קו הגב שלה שנמשך אל רגליה החזקות שהציצו מחלוק הבית המהוה. השעות הרבות שלי על ריצפת המטבח מביט בה, מקשיב, יצרו כך את תמונתה. עם הגב אלי, מביט בעוצמה המרגיעה שמפנה לי את הגב. אנזוכר רגעים שמחסור פניה גרם לי לנסות ולסובב אותה אלי. כל מבט היה שווה, גם מבטה הכועס כאשר הייתי מתגנבת בשקט ופורם את קשר הסינר שלה. אני לא יודע עדיין איך היום אוכל לסובב אותה אלי, כדי שאזכה להתרפק אל מראה פניה הרכות. אני אנסה. הרבה הפסדתי משום שלא ראיתי די את פניה, אלא כאשר הייתה צריכה משהו ממני. אלה מהדברים שכן ברורים לי כאן ועכשיו, מדוע היא חייבת לקבל את לידתי שוב. היום שטירחת המטבח כבר לא קיימת, תהיה לנו הזדמנות להשלים בדיבור ובמגע את מה שהחמצנו בילדותי.
היום אני יודע, ששם על רצפת המטבח, עם השיחות של אימא עם עצמה ואלי, עם הקריאות לשכנות, שם נזרעה ילדותי. שם למדתי. עכשיו, בלי שהייתי מוכן, היא מבקשת ממני בדרכה להמשיך את השיחות. אני מקשיב לה, כדי שאלמד לשאת את שמה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
