| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2005
השביל
התחלתי לכתוב את המסע האחרון שלי במדבר.
ובחרתי להתחיל דווקא באמצעיתו.
ביום הטיפוס הראשון.
לא בהכנות.
לא בדיונים עם השלטונות.
כך סתם, בטיפוס במעלה ההר.
כל כך, כי באותו היום התחיל המסע.
כל ארבעת הימים שלפניו היו מעין מסדרון שבו כולם הולכים.
רק ביום הרביעי ניפתחה לי הדלת האישית של המסע.
דלת של סגירת מעגל.
של צמיחה אל מקום חדש.
מתוך תבוסה ואולי אף השפלה.
אל הכלה וקבלה של עצמי אל משהו חדש בי.
כשאני יוצא למסע, אני תמיד לוקח איתי ספר.
לפעמים שני ספרים.
הפעם המליצה לי אישה יקרה לקחת את הספר "רצות עם זאבים".
ממש רגע לפני שרכסתי את המזוודה.
בדרך כלל אני לא בוחר את הספרים.
אני נעמד מול הספרייה ומבטי נקשר לספר.
אני שולף אותו, מרפרף מעט ומכניס אותו לתיקי.
וכך, שעה לפני כן, עמדתי מול הספרייה וספר שיריו של אלכסנדר פן: "לילות בלי גג" ביקש שאקחו איתי.
משורר משונה לי, הוא אלכסנדר פן.
סוער וכאילו נישכח בגינזך השירה העברית.
כמה משיריו אומנם הולחנו.
רומנס (בכל פגישה מקרית), וידוי (מעילי הפשוט ופנס על הגשר).
אך עדיין הוא משורר שנישכח, כנראה משום שהיה מגוייס פוליטית.
וכי יש משורר שאינו מגוייס?
שמחתי מאוד לקרוא כי בפרוייקט של עיריית תל-אביב, "שירה על הדרך", גם שיר הוידוי מופיע.
בכל אופן, אני לקחתי את ספרו איתי.
חבר ותיק ולא כלכך פשוט שכזה.
ולא ידעתי מדוע.
במלון בעיר זרה, נטלתי את הספר והתחלתי בפעם המי יודע כמה להתמודד עם הפואמה הבלתי גמורה שלו: "משה".
פרק ב' של הפואמה נקרא: "בדרך אל ההר".
הרי אני שוב עומד לעלות אל הר דומה.
קרוב להר של משה.
ושם בבית הרביעי הותקלתי על-ידי המילים.
שְׁבִיל אֲהוּב-סֶלַע. שְׁבִיל אַחֲרוֹן.
שְׁבִיל שֶׁל סְתוּמֵי-גּוֹלָל.
שְׁבִיל שׁוֹתֵת לַעַג. שְׁבִיל חַד-חָרוֹן.
שְׁבִיל הָאוֹחֵז לְטַרְפּוֹ בְּגָרוֹן.
שְׁבִיל מְקֻדָּשׁ וּמְקֻלָּל.
הכל חבוי בין המילים האלה.
תחנות המסע שלנו.
כמו נבואה המגשימה את עצמה.
לא אוכל לפרוש את כל היריעה מפאת הכבוד לחיים ולאלה שאינם איתי יותר.
חברי הטוב ביותר, אלכס (ושוב אני תמה על בחירתו של הספר של אלכסנר פן לבוא איתי), הוא כבר סְתוּם-גּוֹלָל והרבה בגינו של ההר הזה.
באחת, נזרקתי לאחור אל הזמן בו נכשלתי.
בו נלעגתי על ידי ההר הזה.
אל ההר שהביס אותי.
אל המסע של הארבעה.
מסעי שלי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
