| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2005
הרגשת חנק
הילד הקטן, אהב להיות פסיכולוג. עוד לפני שהכיר את המילה וערכה. ומהר מאוד הוא הבין כי כדי לשוב אל הילד הקטן ההוא שנכלא על ידי הכוהנים, צריך להתגבר על כמה מחסומים.
המחסום הגדול מכולם היה החנק. כל פעם שניסיתי להתחבר לזיכרון הקר ההוא, נחנקתי. השתנקתי, מנסה להכניס אוויר לריאות סתומות. שוקע בין שמלות הנשים ההן בבית הכנסת.
תחושה שהם מצפים לעקוד אותי ולהשליכני לחדר הקר בו להבות הקרח מלבות את עונשי. הם, אלה ההורים והחברה והדתיים והדת ואלוהים. לא נשאר אף אחד שלא השתתף בניסיונות הענישה האלה. ואיני בא היום לערוך חשבון איתם, ולו הזעיר ביותר. אני רק מנסה לתעד. אפילו פסיכולוג אני כבר לא.
מהר מאוד הבנתי כי את הדרך אליו אני אעשה לבדי. כי לא היה שם מישהו שיסביר לי הקטן, שינחה או יחבק. ומשום חריפות העונש, לא הייתה גם אפשרות שאנטוש את ניסיונות ההתחברות שלי אליו.
הילד הקטן הזה הפך להיות הנטוש מספר אחד של חיי. אותו אחד שככל שניסיתי להתקרב אליו, כך התרחקתי, עד שהפך ללא יותר מנקודה מטושטשת באיזה אופק שלא היה ברור לי אם היה או לא נברא.
היה גם היה!
כל ביקור שלי בבית כנסת היה מעורר אותו לחיי ייסורים מחניקים. הייתי נמלט מבית הכנסת כדי להשיב את רוחי ואת האוויר לריאותיי.
עד שהתחתנתי ונולד בני בכורי, לא חליתי בשפעת או בכל הצטננות שהיא. אולי כן חליתי, אך אני לא זוכר. בירורים שערכתי בקרב משפחתי העלו כי הם לא ממש זוכרים אותי חולה בהצטננות או קודח מחום. מה שאני כן זוכר, הוא את אהבתי לקור. הייתה בי תמיד משיכה פיסית לקור מחבק ועוטף. היום ברור לי, כי היה זה איזה חוט מחבר ביני לבין אותו הילד הכלוא בחדר הקרח שבמגדל. כדרך לא מוסברת של השתתפות בייסורים הנמשכים שלו. לא בייסורי שלי. אני הרי נהניתי כלכך מלהתעטף במלבושי קור החורף.
וכאן טמון הנתק הזה. התנתקתי ממנו המתייסר, כדי להמשיך ולחיות. הרי ילד ונער הייתי. מתאווה לחיים. אך תמיד תמיד זוכר ומחובר אליו באותו חוט טמיר של קור. וכזה גם היה סיוט החנק. לא סיוט שבולע את קיומי לרגעים. אלא סיוט שאתה יודע שהוא סיוט. שהוא אינו ממשי. שבאמת איני נחנק, אלא רק חווה רגשית את משמעות החנק. ובכל זאת אוויר לא הצליח להיכנס לריאותיי הסתומות מהסיוט.
מצב אבסורדי.
בו מתקיים חיוך רציונלי על חנק שאינו ממשי, למרות שבאמת הוא כן חנק אותי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
