| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2005
הֲזֶיָה או לא היה
האביב שוב התפרץ לחלוני. אולי הפעם הוא יקנה אחיזה גם בפרחים המתפתלים בין גיחותיו. גם הבוקר ירדתי לים, לנשום מעט חום שמש אביבית מעוטרת בהרים המושלגים. לנוח ממסעי.
כשהתקרבתי שמעתי את שירתם המוכרת. הנזירים הבודהיסטים הגיעו לעיר. שירה שקטה מלווה בהקשות עץ ופעמונים. התרחקתי מעט, כדי לא להפריע ונמנמתי לי על החול המתחמם. לאחר זמן חשתי בנוכחותה. פקחתי את עיניי והיא ישבה לידי. היא התבגרה ללא הכר. אך חיוכה הסגיר את זהותה. זו הייתה אותה הילדה מההרים. וכדי שלא אטעה הפשילה מולי מעט משרוולה, כאומרת זו אני, וודאי שאני.
רגע של זמנים מתערבבים עבר עליי. החלום בלילה על תמונה עתיקה של נערה מושיטה לי יד. על הרגע הקסום ההוא בהרים כשהתקרבתי לאותה ילדה בודהיסטית. ועתה הכל מונח לפניי שאקח שוב לגימה קטנה של החיים.
אך לא היה ריח. בחוף הים הריחות נבלעים ומתאדים מכוח האנרגיות הצורבות של מיפגש הים באדמה. ובאין ריח אני לא חווה. כמו תתרנות חווייתית.
ריחות תמיד היוו עבורי גשר ריגשי לעולם. ועוד יותר לנשים. אישה לא יכולה להתהוות בליבי ללא סוג מסויים של ריח שאיני יודע לתת לו שם. הוא לא מתוק כאביב ולא דוחה כחדר מעופש. לא, לא כל הנשים מריחות אליי כך. אך ישנן אלה אשר ריחותיהן מפילות אותי. מסחררות את קיומי מולן ולעיתים פשוט מעלפות אותי. פעם, רוֹאָה באוב העלתה בפניי את האפשרות כי על גל הריח אני נישא בחיבור לגלגול כזה או אחר. אולי.
לפני כמה שנים, נהגתי ללון מתחת לכיפת השמיים. שם בהר בו פגשתי את האייל. היה אביב ועדיין קר. התעוררתי באור ראשון עם כל הקור הנפלא של אביב בהרים. שרידי מדורת הערב הכתימו את השקט ואז שמעתי זימרה שקטה. נשכבתי שוב ועצמתי את עיניי, מתענג על קול הבוקר שבקע מעליי. לאחר דקות ארוכות פסקה הזימרה. פקחתי את עיניי ותרתי אחר מקור הקול המלאכי הזה.
נזיר בודהיסטי עמד במעלה המדרון מעליי, מביט אליי ומכוון בידו שאתקרב. התחלתי משרך רגליי במעלה המדרון. הכל היה כלכך מוכר. כבר עשיתי את המסלול הזה. כשהתקרבתי ראיתי אותה. ילדה שישבה למרגלות הנזיר. פנים יפות על גוף של ילדה. שקטה ולא זעה. כאשר הייתי די קרוב אליהם חילקתי מבטיי בין אבני הדרך לילדה וממנה לנזיר. חושש למעוד, אך לא מוכן לוותר על תנועה או אמירה שתבוא מצידם.
ואז להפתעתי הוא התחיל להפשיל את גלימתה של הילדה. מביט אלי, אך עסוק בהפשטתה. נעצרתי להביט, וכך גם הוא. מסמן לי שאתקרב. לאחר רגע מהוסס המשכתי והוא גם. הוא חשף את זרועה השמאלית עד לכתף. הילדה התעוררה. אולי היה זה קור הבוקר הצורב ואולי כי היא הכירה את הטקס. היא הרימה את ידה גבוה לאוויר מרקידה אותה כנחש מתפתל לאיטו באוויר.
הגעתי.
הנזיר ניגש אליי, חיבק את כתפי וקירב אותי לילדה. הריח שעלה מבית השחי שלה היה מהמם. לא צפוי. הנזיר הירפה ואני נמשכתי אל הריח רוצה לשתות את מקורו. עוד לפני שהגעתי למעיין הריח שלה, הסתחררתי. כל העולם רקד בתוכי ורגליי כשלו ומעדתי. כשהתעוררתי לא היה נזיר ולא ילדת ריח.
רק תחושה שלמה.
הבוקר ראיתי אותה ולא היה ריח.
הים הרי בולע הכל ורק פירורים הוא משאיר לנו.
ובכל זאת, התחברתי.
לתחושה של שלם בחלקים.
שלם.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
