|
יומני אלפוחרה מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
מרץ 2005
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2005
ככף יד נפתחת ונסגרת בצר לי, למדתי להתפלל. להזמין שקט לגופי. בקשה שכזו מופנית החוצה לעולם. לחברים, למשפחה, לאלוהים. למדתי גם כי יכולת הזימון שבי משתפרת עם השנים ועם הצרכים. במיטבה היא כאשר הבית מאיים להתמוטט. כי אז אין ברירה, אלא לשלוח שליחים שלי לכל קצווי העולם בכדי למצוא פרח ולו קטן שישקיט.
בשנים האחרונות למדתי גם להתפלל לעצמי. לשלוח שליחים אל מחוזות נשכחים ואבודים בי. בתקווה שהם אוצרים בתוכם שקט ושימחה, אשר רק מבקשים את מילת הקסם שתשחרר אותם מכילאם. זו הייתה המשמעות הראשונה של החיפוש במסעות המוזרים שאני עורך אל תוך עצמי.
והנה גיליתי עוד משהו. כי לפני שאותם נטושים שבי, מצטרפים אליי למסע העכשווי, הם זקוקים גם לשקט. רק השקט שלהם שונה משלי. אותו החוק פועל בעבר ובהווה, אלא שהחומר ממנו הם עשויים שונה. כמו הפטיש היורד על זכוכית לעומת ברזל לוהט. את הראשונה הוא מנפץ ואת השני הוא מעצב. אותו הפטיש. כך גם אני ודמותי הנטושה.
אני שולח לתחנות חיי שהיו, בקשות ותחינות וחיבוקים. הן מתעוררות, מתמתחות ושולחות למעלה חיי פרץ שהיה אצור בהן. הגל הראשון שמגיע לעורי, אינו נעים כלל וכלל. הוא מטלטל ושורף. מאיים עליי. אך אני הוא זה שפתח את התיבה ולכן אני מקבל את הסערה בהבנה ואהבה. זה אינו מסע בגן של וורדים, אלא אל גן הורדים. וככזה אני מקבלו. מתחזק עם כל גל שמגיע מעומקיי.
וקיימות גם רוחות העבר שאינן מרפות כל החיים. מידי פעם שולחות זעזוע מכילאן אל פני גופי. משחררות לחץ שמאיים לבקע את אשר נזנח. אז גופי מזדעזע ללא יכולת שליטה. מאויים על חייו. לכן החלטתי יום אחד לצאת למסע. מסע שאף אחד לפני עוד לא ערך. מסע אל תוך עצמי שלי. בכדי לברר מה מתרחש שם למטה בתוכי. את מי נטשתי ומה קורה אותו כיום. לא לחכות לגלי הזעזוע האלה שאיני יודע מתי הם בוקעים ולמה.
כף ידי הניפתחת אל העולם, מכילה. כף ידי הניסגרת בהכלתה, בדרכי למטה. בדרכי אל לוע הר הגעש שבקירבי.
חוֹף הַיָּם נָטוּשׁ מִשְּׁחַפִים הַרֹגַע נְשָאָם לְחַפֵּשׂ סְעָרוֹת צוּקֵי הַחוֹף מַאֲדִימִים לִפְרָקִים כְּאֲפַרְכָּסוֹת יְלָדִים מְבֻיָּשִׁים
| |
|