| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2005
צלילה
המילים האלה יושבות כבר ימים רבים בי.
לא מרפות.
דורשות לצאת...
מנת הכוח שקיבלתי ממשפחתי סייעה לי.
דווקא בים הדברים מתעוררים אצלי.
משהו בעוצמות הכוח של הים ששוטף אותי פנימה, ולא משאיר לי סיכוי להיות אדיש.
נהניתי מהשתכשכות נעימה והתחלתי לצלול מעט.
אני מאוד אוהב לצלול, למרות שזיכרון החנק חוזר אז.
לכן אני לא צולל, אלא רק כאשר אני מרגיש חזק פנימה.
חזק מספיק בכדי לצלול בהתכוונות עם מלוא העוצמה שבי.
כך היה גם הפעם.
חשתי מלא מביקור משפחתי.
חשתי מסוגל להניע הרים ממקומם.
אז צללתי.
אותו הגיל של בנבני.
רק 28 שנים אחורה.
הנה אני שם מסתובב בשקט, לא מודע לרגע הנורא שכבר מסתובב בביתי.
אני בבית לבדי עם בני הבכור התינוק החולה.
לפתע מרגיש גוש בגרון.
כמו דלקת.
טוב, היה חורף.
בטח נדבקתי מבני.
כוס תה עוזר תמיד.
מכין כוס תה.
ומכניס לגימה ללועי.
אך אבוי אני נחנק מהתה.
מה זה?
משתנק ומשתעל.
ונרגע.
הולך למראה.
פותח את הלוע.
וזוועה אפורה מציצה אלי.
כל הגרון סתום ברקמה אפורה ורודה.
הנשימות נעשות כבדות.
ואני חש שחיי אוזלים לי.
אין טלפון בבית.
רק ילד קטן שאני עומד להיפרד ממנו.
הלכתי לאמבטיה והתיישבתי על הריצפה הקרה.
מחכה בסבלנות.
מחכה למנוחה.
נימאס לי.
כמה אפשר לסבול.
שנים של סבל נמשך.
של מחלה קשה ופציעה קשה במלחמת יום כיפור.
התנהלות יומיומית קשה וכמעט בלתי אפשרית.
כנראה שלא נועדתי לחיות חיים משעממים.
שקטים.
לא נועדתי לחיות.
אז קיבלתי את הדין.
הלכתי לאמבטיה.
חשבתי שיותר טוב ככה.
לחזור למקור שהביא אותי.
לשיפור.
ולשוב לחיים חדשים.
עם גוף משופר.
אז ישבתי.
עצמתי עיניים.
חשתי את הקרירות הלחה של האמבטיה.
בני ישן בעגלה בסלון.
ואני מחכה למותי.
בכיו של בני חודר איכשהו דרך גולגולתי המקשיבה לניגוני מוות.
קמתי על רגליי.
הרגעתי אותו וליטפתי את מיצחו וראשו.
הליטוף הזה.
המגע של עור המשי והחלב הזה.
הזרים לתוכי חיים.
וידעתי מה לעשות.
הלכתי למיטבח ולקחתי כפית.
חזרתי לאמבטיה.
מול הראי, עם לוע פעור.
הכנסתי את הכפית ובכוח התחלתי לחפור לנכש את הנפיחות.
פותח וקורע רקמות אפורות.
דם פרץ מכל עבר.
ואוויר טוב החל לחדור.
מפעפע עם דם.
אך נשמתי.
חזרתי לחיים.
יצאתי החוצה ובדיוק בעלי הבית הגיעו.
הם גרו בוילה מעלינו ואנו בדירה קטנה למטה.
המראה שלי היה די מבהיל.
לא היה לי קול.
רק תנועות ייאוש אל כיוון הבית.
האישה ניכנסה אל הבן.
האיש לקחני לבית החולים.
התרוממתי ממעמקי המים רועד.
בני רץ אליי מחבק ומסייע לי להגיע.
לאט לאט יצאו המילים.
סיפרתי לו איך ליטוף אחד עשה אותי לאבא.
איך המים של היום שיחררו אותי מידיו הארוכות של הילד המפוחד בן הארבע.
כשסיימתי, חשתי את בנבני מול חזי.
את חיבוקו העדין כמשי של בני.
בני ובנבני סייעו לי.
עוד כתם בהיר עוטר אותי עתה.
המקום בו התמנון שחרר מאחיזתו רבת השנים.
תודה אלוהים...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
