| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2005
להגיב או לא
אני לא מתעלם מאף תגובה.
זה אופייני לי.
תגובה חמה, פושרת או שורפת.
כל אחת זוכה למענה ממני.
לעיתים זה מעייף, בעיקר כשצריך לענות למניין או יותר של תגובות לאותו עניין ובאותו הזמן.
יש וזה מעייף מאוד, כמו אתמול.
כשאני נותן מקום רחב ומואר לתגובה שניסתה לפגוע.
אז למה איני מתעלם?
כי רוב חיי התעלמתי מרוב האנשים סביבי.
הייתי עסוק בעצמי ובקרובים לי, כאשר לא הייתי עסוק בבריחה.
לא תמיד הייתי ער למילים ולשינויי מזג הרוח סביבי.
בסופו של דבר כמעט ושילמתי את המחיר הכבד ביותר.
וזה השיעור שלקחתי איתי.
להיות צייד רגעים ואספן של מילים.
כדי לא לפספס שוב.
כן, אני יודע שאין ביטחון שלא אחמיץ שוב את ההתרעה של הסלע המתקרב.
שכל המילים והרגעים בעולם לא יבטיחו לי את הפוליסה הזו.
אז אפשר לשבת בשקט ולהתעלם, כי הרי סופי מובטח.
ואפשר בבין לבין לאסוף את רגעי הזמן הקטנים.
גם את האבנים שמישהו משליך עלי.
הכל הוא שיעור ראוי.
חיבוק ונשיקה.
זריחה ופריחה.
אבן מושלכת
וכאב
ותדהמה.
כך אני משתדל.
ולשמחתי אני משתפר...
מעניין אם מצב בריאותי המשתפר,
גם הוא קשור לשיפור יכולת התגובה שלי.
להגיב.
יש בזה משהו אנושי כלכך.
יש בזה המון אהבה ו- care
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
