| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2005
בקצב של ארבע
(הרהורים ראשונים.)
אנו הולכים כבר מעל מחצית השעה.
אני הרופא ו- Paco.
הקצב נקבע בבוקר.
ארבע.
משהו שמזכיר לי שיעורי התעמלות של ילדות אולי.
ארבע מרגיע.
כך היה בבוקר, כשיצאתי עם אריה ורוזן לטיול בכדי להרגיע את אותי העצבני.
להשתתק.
אין כמו קצב של ארבע להביא את חמש בי.
משקיט.
ממלא אותי מראש עד רגלים במוט של שקט.
כשחזרתי הביתה ראיתי את האריה הכחול מוכן לצאת.
ענוב ומסורק ומחייך בשקט.
בוא הוא אמר לי, נאחר.
בשערי בית החולים הייתה התארגנות של בני נוער.
הם נראו שונים.
לשאלתי, ענו שהם נוער משוקם ממחלת הסרטן והם עומדים לצאת למסע, לציון 50 שנות האגודה הספרדית למלחמה בסרטן.
15 ק"מ. מבית החולים לעיר העתיקה ומשם לחוף הים.
לסיים בחגיגת גלידה משובחה של קפה אלסקה.
הלוואי עליי, חשבתי במרירות של שאריות עצבנותי.
מתי אני אוכל להציג את שיקומי?
עלינו לקליניקה ולאחר כמה דקות נכנסנו.
הרופא חייך ואני לא.
האריה הכחול התמקם לו בשקט בפינה, מכודרר.
בינתיים התקדמנו, השלישייה המוזרה הזו.
הרופא עם ציודו המזווד על כתפיו.
אני שמחווט אליו.
ופּאקו והאריה הכחול משוחחים ופוזלים אלינו.
בקצב של ארבע חשתי איך קצב צעדיי מתגבר ואני הופך לקליל.
קשה לי לקלוט, שאני צועד כבר שעה בקצב קבוע שלא משתנה.
הנערים מזמן כבר לא נראו.
רק אני והשלישיה שמלווה אותי.
האם אני באמת משוגע שלקחתי עליי את המסע הזה?
אולי.
אך שיגעוני היה מעוגן היטב באמונתי וידיעתי.
התקרבנו לחוף והבריזה הטובה ליטפה והפיחה בי ביטחון.
האריה הכחול כבר לא הביט בי יותר.
הוא חש בביטחון שעלה ממני, ויכול היה לקבל הדרכה ממצה מפּאקו בדבר רזי הנערות על החוף.
המערכת החיסונית שלך מאותתת שמשהו משמעותי מתחולל בגופך.
כך פתח הרופא את הדו-שיח עם האיש שלא מחייך אליו הבוקר.
תראה לי ותסביר, אני מבקש באורך רוח של אדם המנסה להשתלט על פרץ רגשות.
והוא הסביר לי את המתחולל בכבד שלי.
את הסימנים מכיס המרה שלי.
את כל המרכיבים החלבוניים והלא חלבוניים המתריעים בסירנות צורמות על מצב המערכת החיסונית שלי.
ואני שומע ולא מבין.
הרי תוצאות הבדיקות שלי שונות כלכך.
אני ממש, אבל ממש יודע שאני בסדר.
אשליה?
אולי...
טוב, אני פולט, אז מה עושים?
מחכים הוא מנסה...
למה?
שמה שמתחולל בגופך יופיע.
עדיין אין כלום פרט לסימנים הביוכימיים.
פרט אליהם, לא רואים כלום.
ועד אז?
עד אז אתה תהיה במינימום פעילות.
כלומר, אני מנסה להבין, אני אהיה בשמירת הריון של הרעה החולה שאולי שוכנת בגופי?
בדיוק! כך הוא.
ואם לא?
אתה תסכן את חייך, הוא אומר לי בחשש מתגובתי.
הגענו לקפה אלסקה.
הרופא קרס על כיסא, מנסה להסדיר את נשימתו.
הוא לא מחייך.
נושם בכבדות.
וממלמל בינו לבין עצמו...
פּאקו מגיע גם הוא בכדי לשאול איך נראים הרישומים, ואני שומע מילים של מבוכה.
הוא לא מבין את חיוכיי, את שימחתי.
את העובדה שאני על הרגליים לאחר הליכה של 15 ק"מ.
לפי כל חישוביו אני יצאתי למסע התאבדות.
אני מה?????????? כן, הרבה קרח מזגתי בקולי.
האריה הכחול נרעד בפינתו.
הרופא יצא להביא לי כוס מים וכנראה גם את פּאקו שהגיע לאחר כמה דקות.
הם התייעצו ביניהם ואני לא הקשבתי.
שוב הייתי בקצב של ארבע להירגע.
עליתי לקצב של שמונה השמור למקרי חירום.
אז הלב נרגע ממש, הטמפרטורה יורדת גם.
אז אני מצליח להקשיב גם לאוושות פעימותיי.
מהחלון הגיעו קולות קלושים מהתארגנות הנוער המשוקם למטה.
אני הולך להצטרף למסע עם הנוער המשוקם.
כך שמעתי את עצמי אומר.
לא הייתי בטוח שבאמת אמרתי זאת, אז חזרתי שוב על דבריי.
לאט הם השתתקו ופנו אליי.
כמו סרט בהילוך איטי.
יכולתי לשמוע את מוחותיהם עובדים.
הרופא לא מבין איך הוא הסתבך עם החולה הזה.
פּאקו מבין ששוב אני יוצא למסע שגם הוא יצטרף אליו.
והאריה הכחול מרים ראשו ומביט בי במבט שמחבר אותנו כלכך הרבה שנים.
היו שם עוד דיבורים לנסות ולהניא אותי מהטירוף.
כי אני עלול לסכן את חיי.
אני לא השבתי ולא התווכחתי.
טוב נכנע הרופא לבסוף, אך אני אבוא איתך למידת הצורך.
הרופא אסף ציודים לתוך תרמיל.
וירדנו למטה.
עד שפּאקו והרופא כיילו את המכשירים וחיווטו אותי, יצא כבר המסע לדרכו.
אנו הצטרפנו באיחור של כ- 10 דקות.
הניירת שהמכשירים פלטו הראו שאני במצב פיזיולוגי טוב.
כמו ספורטאי מאומן.
הרופא לעומת זאת, נראה כזקוק לאינפוזיה ומנוחה ארוכה.
פּאקו הזמין עבורי מנת גלידה מפוארת.
לחייך!
זו חגיגה גדולה.
הוא נישק וחיבק אותי.
אתה יכול לצעוד גם מרחקים כאלה.
ידעת את זה כל הזמן?
לא, עניתי לו בוכה.
לא ידעתי.
זו לא כל האמת.
כי בלב שלי, הרי ידעתי כבר לפני שנה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
