| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2005
פוסטבטן
אני לא יודע מה אני אכתוב כאן. אני יודע מה עולה בי עתה מהבטן לגרון. זה חסר מילים ובכל זאת אנסה. אני יודע שבעקבות פוסטפאוזה והתגובות אליו, דברים מתרחשים. עולים דברים נשכחים ואחרים מתכנסים לפינות מוצללות. גם תורם יגיע. הצללים העולים מהעבר הרחוק והקרוב יותר, לובשים בשר ומדברים איתי. לפעמים במילים ברורות, וחלקם בנהמות לא ברורות. אולי החיה הפצועה שבי לומדת לתקשר איתי סופסוף. אולי אני לומד להקשיב ולדבר עם המקומות הנשכחים האלה. שעולים בעקבות האירועים האחרונים.
ברור לי היום יותר מתמיד שאותם חלקים שנטשתי בעברי. אותו ילד רדוף ומוכה מתקיימים. למרות שניסיתי להשתיקם. למרות שאני צובע אותם בצבעי אדמה כהים ורטובים. למדתי כל חיי להסות את קולם. להיבלע במנגינת הרקע שמשכיחה הכל. מדוע בכלל ללכת לאותם מקומות מסוכנים. לאותם לועות שידעו לבלעני בעבר ולשתק אותי. פעם ועוד פעם ועוד. אני סופר ארבעה אירועים כאלה בחיי. ואני תוהה האם כך היא דרכי גם בהווה הזה ובעתיד שמתרגש עלי. אני יודע שלא. כי אחרת כבר לא הייתי כותב. לא הייתי מחפש את הנתיב הנכון בטופוגרפיה המסובכת שעומדת לפני.
לפני שמצליחים לקבל את ההווה, הדרך למחר כנראה נחסמת.
בעיקר כשהמפתחות נשארו בעבר.
כאן עבורי התשובה מדוע ללכת לפתחי המערות המסוכנות שנטשתי בחיי. משום המפתחות שמחכים לי שם לשם קיומי השלם בהווה. שלם בחלקים, זה השלם היחיד שאני מכיר. ואני זקוק לכל חלקיי כדי לממש את הווה שמוביל לעוד צעד אחד. ועוד אחד ועוד אחד.
אותו ילד נטוש שנבלע בנער הנחבל. יחדיו הם צעדו מאחורי הבחור הצעיר שניסה בכל כולו לצעוד בחיים. הוא לא שם לב לילד-נער שפוסעים אחריו מוכים ומושפלים, וכך המשיך במצעדו כשהוא גורר אחריו משקל הולך וגדל ואינו מבין מדוע. בנקודה מסוימת התעייף הגבר הצעיר ונח. נרדם בעייפות והתעורר לאחר זמן, קל וצעיר ומחייך. כי הוא נטש מאחוריו גם את הגבר הצעיר והמשיך לישורת האיש, בטוח שהוא ללא המטען הגדול של הילד-נער-גבר צעיר. והם שוב משתרכים אחריו עייפים ומרוטים ועלובים. מרוחים בבוץ שהשארתי מאחרי, פולטים דמעות ודם חיים אוזל.
המשא הלך וגדל שוב והוא לא מבין שהם, חבריו למסע, מאיימים להכריעו. הם נטושים ממנו אך לא נפרדים. כך נגרר מיום ליום, צעדיו קטנו. העומס גדל. אך הוא המשיך את המסע שנכתב עבורו. לא מכיר דרך אחרת. מפנה מבט לאחור, רק בכדי להיווכח שהדרך שהוא מצליח לעבור הולכת ופוחתת.
יום אחד האיש כרע ברך. הרים עיניים למרום שהלך והחשיך ועצם את עיניו.
זה האיש שהותרתי מאחור. כבד ממשא ומדמויות נטושות. אשר איכלו את ימיו עד שהכריעו את גופו. האיש הזה התעורר לחיים כדי להמשיך במסע. ממקום אחר. מהנקודה שנותנת שוב סיכוי. אך זוהי נקודה כואבת. כמו כל דבר שגדל ומתרחב. כאבי הגדילה של איש לא צעיר הם רבים. ללמוד לדבר. לקרוא. לחייך. ללמוד להשתין. לזיין. לאהוב. ולזכור. כאבי הזיכרון הם הקשים מכל. כי אין דרך יותר להמשיך עם דמויות נטושות. החיים לא מתחלקים יותר לקטעים שבין תחנות הנטישה. בכל תחנה מחכים לך. מבקשים. בשריטות ובצעקות. בנהמות קשות, מזכירים לך את החלקים המתאווים לחבור אליך. ואני נאמן לחיים מנסה. בכל אשר לי אני מנסה שוב ושוב. נופל וקם וממשיך. כתינוק הלומד את צעדיו. וכמו אותו ילד קטן, לא מפני האומץ שיש בי. פשוט כי ניטע בי רצון עז לחיות. אין לי אלטרנטיבה אחרת.
את כל זאת למדתי באהבה ומתוך אהבה ואל האהבה אני הולך. האהבה היא זו שהרימה אותי מאשפות. היא זו שהצעידה אותי על קביים. היא זו שלימדה אותי לעוף ולשיר. לכן אני מפיץ על סביבותיי אהבה. כמה שאני רק יכול. איני יודע אחרת. כי היא הכוח המרפא ובורא הגדול ביותר שהיכרתי בחיי. לא, איני מאוהב באהבה. אני חי אותה ונושם ונעזר בה כמו צמח באור.
רשמתי את הדברים בהינף אחד, ועתה אני לוקח מעט אוויר.
אהבה ו- care אולי הם לא כל הסיפור.
הם וודאי כל החיים שהוענקו לי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
