| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2005
כנפיים מקורקעות
מאז הרביעי באוגוסט הדרדר מאוד מצבי הגופני.
כבר כתבתי על זה.
הכבד שמעד ואיבד הרבה מיכולת תיפקודיו.
הלסת שנישמטה פתאום.
מעיין הדמעות שיבש לו.
אני עייף ממצבי.
יש רגעים במשך היום שאני חש מעוך.
זהו לא המצב שייחלתי לו אי פעם.
ברור. כי מי מייחל למצב שכזה.
אז איך אני מצליח בכל זאת לתפקד.
לכתוב.
לקרוא.
להגיב.
כאן בא אימון רב שנים ביסודות חיים שהאמנתי בהם.
שנתתי להם לחדור לתוכי ולגדול.
הפרדה.
הכל טמון בהפרדה.
אני מפריד בין חלקים שונים בי.
לא נותן ללב לגלוש אל תוך הריאות.
לא מאפשר לריאות להפריע לכבד להתאושש.
מגלה שוב ושוב שכוח הריפוי טמון בהפרדה.
בזרימת האנרגיה מאיבר לאיבר.
כך גם תיפקודי היומיום שלי שבנוי מאיברים שונים.
מנסה בכל כוחי לתת לאותם איברים שמסוגלים לכך למלא את תפקידם.
לא לתת לחלקים הפגועים להפריע להם.
יש שזה מצליח לי ויש שאני מועד.
לעיתים אני נימעך לא מעט.
אך אני ממשיך.
אני לא שוכח לרגע כי הן הדרך והן יומי בנויים מחלקים.
וחלקים מופרדים הרי בונים את השלם.
אין שלם מבלעדי שלם בחלקים.
כמה אור טמון במשפט הזה.
עיקול הדרך מאיר לי מעצם הידיעה הזו.
הידיעה הזו מעניקה לי כוח רב ומאפשרת לי לתפקד עם חלקיי הטובים עדיין.
לא, זה לא קל, אך עדיין הדרך מתאפשרת לי.
באיטיות רבה, בהיסוס. בכאב.
כל יום מביא צעד נוסף.
כל יום חדש עם אפשרויותיו.
לעיתים אני אפילו מצליח לבחון את קמטי הסדין.
הכל נובע מיכולת ההפרדה שבי.
הפרדה לחלקים.
אני קורא את מה שכתבתי כאן וזה נשמע די אופטימי.
גם מכך אני שואב כוח לא מעט.
אני גם לא שוכח את התגובות המסייעות ותומכות שלכם.
לעיתים אני תמה שעדיין אתם כאן.
אני מודה לכל אחד מכם.
תודה!!
אני מייחל כבר לימים טובים.
הם באים...
הכנפיים שקורקעו יניפו אותי שוב.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
