| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2005
ארץ אין עב
דברים שרציתי לומר.
אני עומד היום כאן בארץ מחורצת.
במעלה המדרון אני נאחז. מתאפשר לי להיאחז.
המדרון מתחתי נראה פחות מאיים.
רחוק יותר הוא נראה כמעט חלק.
מבטיח.
הוא כמובן מזייף וממעיט.
ההר ממולי רחוק מספיק בכדי לשלוח אלי מראות חלקים של חום וירוק.
הוא מחביא מעיניי הרחוקות את פינותיו החרוכות.
את הלועות שהלך לא זהיר ייפול בהם.
איך לעזאזל הצלחתי לצאת מלוע שכזה.
הרי יש אומרים שהם עמוקים דיים להכיל רבים מהנעלמים.
אולי ניפלטתי מהצד השני שלהם.
כאנטיאדם מאנטילוע.
ההר ממולי נצבע בצבעי שקיעה מלטפים.
מנסה לומר שלא היה ולא נברא.
כי הבוקר יאיר עלי ואני אתעורר מתוך חלום רע שלא היה.
ואני מתריע ממולו ויודע בבהירות לא מרחמת את אשר היה ועדיין הווה.
שום צבעי סגול רכים לא יכולים להסתיר את האש הרכה שבישלה אותי במחצית חיי הראשונה.
ריככה אותי והכהתה את עיניי לבלי ראות.
מבלי לחוש את הנפילה אל תוך הבור.
לא רק שנפלתי, אלא אף לאחר שכבר התעופפתי כאבן שעומדת להתנפץ, גם אז סברתי שהמעוף נפלא.
כן, הרי אני הייתי תמים וצעיר ורך ומרוכך.
איך יכולתי לדעת להיכן מובילים כחש וחוסר מרפא.
תחבושות ממוגלות שאף אחד לא טורח להחליף.
ותרופות שאין.
וחיבוק שאף הוא לא היה בנמצא.
רק מעוף נעים ומחוייך שלאחר מפץ גדול.
של אבן מתרסקת שוב ושוב.
של ילד שלא זכה ואולי אף לא יזכה כנער.
של נער שאמנם לא זכה והתנהל כעיוור שמח.
שמח על שנטשו אותו.
בונה את מגדליו בחשיכה.
מחפש את חדוות הדחויים.
שם הריח פחות דוחה.
שם הפצעים נעלמים ברקע שולי החיים.
שם נופלים ונופלים ונופלים.
ויש הנפלטים שוב.
מכוח דחייתם את האין.
כמוני.
מכוח יש שאיני יודע מהיכן היה בי.
דברים שרציתי לומר אודות התחנה השנייה.
רק כך יכול אני לומר אותם.
עדיין.
ובינתיים,
אני לוגם מעט מים.
אני מביט סביב סביב בארץ הזו שאת חריציה וסלעיה אני לומד לאהוב.
שקיעותיה לא מאיימות כמו פעם.
למדתי כאן שוב לחייך.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
