| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2004
נפקדים נוכחים
תמיד מגיע גם התאריך הזה.
שמאריך משנה לשנה את שיחתי איתכם.
אתם נפקדים כבר מספיק שנים עד שחסרונכם מביא לנוכחות חזקה.
כבר שלושים שנה שהשתחררתי מנוכחותכם.
כן. עוד בימי חייכם למדתי להשתחרר מנוכחותכם.
ליצור את ניפקדותכם.
כי לא הייתה לי ברירה אחרת.
אהבתי אתכם ורציתי טוב בשבילכם.
רציתי שקט.
הטוב היה אז בעיניי, פרידה.
לעבור למצב של ניפרדות.
ניפקדות.
מאז, אנו מנהלים שיחות חד-צדדיות.
אתם ניצבים בנוכחות ניפקדה ואני מדבר.
שוב עברה שנה.
של עוד 6 באוקטובר.
היום שמסמן בשבילי יותר מכל את לידתי לעולם.
25 שנות הריון בכיס הקנגורו שלכם, הוצרכתי, עד שהגעתי לרגע ההוא.
הצירים נמשכו גם הם ימים ארוכים.
עם הרבה פחד ודם ויאוש ותקווה בקצה.
אך הלידה התרחשה.
משאירה מאחריה את התהיות הסתומות.
את השאלות הלא פתורות.
את הפצעים המוגלדים.
עתה אני נוסע חזרה ל-4 תחנות בחיי.
כדי לפתור את הווייתי כאן.
מכונת זמן שנוצרת בהווה למען ההווה שלי.
למען העתיד שכבר צוייר.
בדרך אני פוגש אתכם בכל מקום משמעותי של אז.
בתחנה הראשונה של ניפקדותכם.
גם בתחנה השנייה.
בשלישית אתם כבר די מטושטשים.
כבר למדתי שלא לצפות מכם.
זו התחנה המצוינת בזיקוקי המלחמה ההיא.
בתחנה הראשונה שלי ושלכם פגשתי כבר את הילדון ההוא.
כבר התחברנו.
אנו פוסעים יחדיו לתחנה השנייה.
בדרך אתם מסתכלים עלינו.
במבט משתאה שלא מבין מה רוצה הילדון מכם ההורים האוהבים.
גם אני לא יודע מה הוא באמת רצה.
אני יודע רק שעולמו הצעיר התהפך פעמיים אז.
הפעם השנייה הייתה משום שלא ידעתם להושיט לו יד.
להוביל אותו תחת כנפיכם המנוסות.
פיתחתם בו ציפיות שלא היה להם סיכוי.
ציפיות קל לנטוע.
הם כעשבים שוטים, עולים וכובשים כל חלקה.
ובלב ילד אין הרבה חלקות לכבוש.
קל הדבר.
כי מה מבקש הוא.
ביטחון של הגנה.
רכות של חיבוק.
לא להישאר בצד.
בדרכים מאובקות וחסרות שם.
שם אין לו סיכוי.
גם אם יבוא שבע ולבוש היטב לתחנה השנייה.
במלחמה ההיא חדרה אלי ההבנה.
הבנתי מה פירושו לאבד חברים.
ראיתי משפחות קורסות ונעלמות.
ואז, אני מודה שרק אז, חדרה אלי ההכרה.
מה פירושו לאבד כמעט את כל משפחותיכם בשואה הנוראה.
ככה פתאום, אחים ואחיות, דודנים ודודניות, בני דודים, דודים ודודות, חברים וחברות.
עם שלם.
קהילות.
תרבות.
הכל הפך לאבק שהופץ לכל רוח.
ואתם ניסיתם בכל מאודכם.
לחיות.
להקים משפחה.
לנצח.
אך כוח לא נותר לכם, מול שואה קטנה כזו שחדרה אל תוך מבצע השיקום הפרטי שלכם.
בטוח אני שלא הייתי עומד במפלה כמו שאתם חוויתם.
משפחה שהייתי מקים, אם הייתי, לא הייתה מגיע גם לרבע מיופיה של המשפחה שבעמל ציפורניכם זכיתם להעניק.
ואני הילד עם ציפיותיי, לא היה לי כל סיכוי מול המפולת והמפלה הנפשית אותה ואיתה חייתם כל יום, כל רגע.
רק המלחמה ההיא הביאה לי את ההבנה הזאת.
כי גם אני נשברתי לרסיסים.
גם אני הקמתי משפחה.
גם אני רציתי להשתמש במשפחה, גם בכדי לשקם את עצמי.
גם אני הייתי עיוור לעיתים לצרכים של ילדיי.
ההבנה של מה שקרה לכם ומה קרה לי בצל המפלה שלכם.
העירה אותי בזמן.
השכחתי את צרכיי שלי ממשפחתי.
למדתי לוותר על האגו שלי.
איפושהו, באחד הסיבובים, איבדתי אותו למען ילדיי.
כדי להיות הורה טוב לילדיי.
כדי להיות איש ראוי לאישה שהייתה לצידי.
ההבנה הזו שחדרה למקומות עמוקים של ילדותי.
הביאה לי אהבה רבה אליכם.
ממקומי כאן והיום.
על כל שכן עשיתם למעני.
למען אחי ואחותי.
על שהענקתם לי אח ואחות.
שהיום הם כאן.
שהיום אנו יחדיו.
גם אם לא בגוף.
ברוח.
ברוח אנו איתכם מאוד.
ברוחי אני אוהב ושקט מאוד איתכם.
גם אם יוצא לפעמים איזה פרץ של זעם.
גם אם הכעס מאיים לשרוף.
הרי הוא יוצא לבלי שוב.
כבר גדלתי מספיק.
אוהב אתכם.
ובמסעי אתם מלווים אותי היום.
מיכתב שנתי זה ניכתב אליכם כמובן.
הוריי.
יודע שלא השתמשתי ולו פעם אחת בפנייה ישירה אליכם.
לא אליך אבא
לא אלייך אמא.
כי הרי זו שיחה.
עם נוכחותכם הניפקדת.
מחבק אתכם אליי
הוריי היקרים
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
