| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2004
שָׁמְזְמַנִּי
הגיע הזמן.
להתחיל ולגרד את הציפוי הקרני הקשה הזה.
הציפוי שנארג שם אל תוך הרקמות.
מישהי יקרה זיעזעה את המקום ואת ההליכה שלי.
וכדי ליישר ולהתיישר אני חייב לכתוב משהו.
לא חשוב מה בדיוק.
לא חשוב אם יהיה מובן.
חשובה הכתיבה.
הנגיעה הראשונה.
משהו זה יביא.
לא יודע מה.
אך מאמין גדול אני.
תודה לך ואת יודעת.
יש מקום אחד שאף פעם לא אלך בו עם מישהו אחר.
זהו מקום השמור רק לבן לוויה אחד.
ילד.
בן שמונה.
חסר פנים, כמו האיש הבוגר ההולך לצידו.
הם מחובקים ולאו דווקא משום אהבה.
הם חייבים את תמיכת האחר.
כי חסרי פנים הם.
אנשים לא אוהבים מישהו שקוף וחסר פנים.
מישהו המגובס בציפוי קרני שנראה כמומיה חיה.
עם ריח של חיים אוזלים.
שם, ברווח שבין ההר לים.
הם פוסעים מחובקים.
מחפשים את המקום שהיה בהם.
את כדורי החיים.
הילד כבר מזמן חוּבַּק והתקבל אל חיקי.
שנים רבות התכחשתי אליו.
אל התקיפה הגסה על חייו.
כי הרי הוריי שיכנעוני ולא בכוח השכנוע.
כי רק מדימיוני ראיתי.
לימדוני.
כי האיש ההוא לא היה קיים.
ואני נסתי מדמם רק משום שהחלקתי בדרך ריצתי.
שם נשתל גם הצמח הרע של ריחוק.
מאבי הגדול והחזק.
שסירב להכיר בפגיעה.
שם גם הזמן עצר מלכת.
מהתדהמה שאימי היססה ולבסוף שתקה.
שָׁמְזְמַנִּי.
שזרע גם את האב שבי.
ימים רבים שבתתי מלהרגיש.
התנהלתי כלא מבין.
למה אני ילד בוכה.
למה נאטמתי לכל.
עד שהשתכנעתי כי כולם אומרים את הנכון.
ואני ראיתי מדימיונותיי.
עד היום.
יש ואני נוגע בצלקת שנשארה.
ויודע כי דימיון כאביי היה ממשי.
הפער והמתח בין הדימיון לממשות ליווה אותי שנים רבות.
בור שחור וגדול.
שנים של התבגרות.
שנים של אהבות ראשונות.
שמילאו אותי בפחד נורא.
משתק.
למזלי הייתה איילה.
שלימדה אותי את הצעד הממשי השני.
לתת לילד לחבק אותי.
לא רק לחבקו אליי.
אחזור מתישהו....
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
