| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2005
ראש השנה עם אונגה
הימים של לפני ראש הנה היו ימים שאותם אהבתי. בכיליון עיניים ציפיתי לחג, בעיקר משום הקניות. לא, לא התעניתי בקניות האוכל לחג. בילדותי, ליבי היה נתון לבגדים ונעליים. לכבוד ראש השנה הייתי מקבל חולצה, מכנסיים ונעליים חדשים. חדשים ומריחים טוב. טרי טרי. כי בשאר הימים והחגים זכיתי רק באלה שקטנו על אחי והועברו אלי. רק בראש השנה זכיתי לבגדים חדשים. כאלה שהם רק שלי. ההליכה לחנות, המדידה, הביאו אותי לפיסגה של חשיבות. כאלה היו הימים אז.
זאת הייתה התקופה היחידה בשנה בה הרגשתי כשווה בין שווים. אני זוכר את המישוש של הבגדים. את ליטוף הנעליים. מחכה לערב ראש השנה לשעות בהן אתקלח ולאחר מכן אלבש את בגדי הנסיכות ואמתין לאבא ואחי. בהליכה לבית הכנסת, הייתי בטוח שכל הרחוב מתפעל מיפי בגדיי. מהליכתי הנפוחה.
בראייה מכאן, ברור לי שהיו אלה לפחות בגדי קדושה. בגדים שאין להכתימם ולו ברבב זעיר. וכך אומנם נהגתי. באותו הערב נמנעתי מלהתרוצץ עם שאר הילדים. לא ישבתי לא על הריצפה ולא על האדמה. רק הסתובבתי כטווס נפוח בסביבות בית הכנסת.
ואחרי כל זאת, איני מבין מאיפה נכנס בי השד באותו ערב ראש השנה, כאשר ראיתי את אונגה. אונגה ידעה איך לפרוט על המיתרים החבויים שלי. היא הציעה לי לבוא ולשוטט איתה עד לגמר התפילה. אני ניסיתי לגמגם משהו על הבדים החדשים ועל יופיים. היא הביטה אלי בעיני התכלת הצוחקות שלה והקיפה אותי במבט של ציידת רגשות פולניה. מובן שנכנעתי ונגררתי אחריה מאבד את הליכת הטווס שלי, שרק לפני רגעים הייתה מנת חלקי.
ירדנו במורד הרחוב עד להצטלבות עם רחוב זבולון. שם שכנה לה מאפית זבולון. ריח החלות שנאפו שם עד לפני כמה שעות עדיין נישא ברחוב. מבטיח ומפתה. הרבה פעמים היינו חודרים אל תוך המאפיה בימי שבת אחר הצוהריים. מסתובבים בין כל הכלים המבהיקים וחולמים על בית חרושת לגלידה. גם הערב חדרנו דרך החלון הקטן שתמיד נישאר פתוח, בכדי לפתות אותנו. המראה היה מפחיד. המקום היה מלא צללים שהתמלאו חיים מהאור הקלוש שחדר מהרחוב. אונגה נעה בקלילות בין המיכלים והמדפים. כנראה שבילתה כאן בלילות ולא פעם אחת. אני התקדמתי אחריה במעידות מגושמות של מי שחושש. עם כל צעד העמיקה מחויבותי להדביק את אונגה. ידעתי שאני במבוך שלא אחלץ ממנו לבדי, וכל שנשאר לי הוא לשים את מבטחי באהובתי לעתיד.
בסופו של דבר ירדנו למרתף ושם לאורך הקירות היו מסודרים במדפים ארוכים כל החלות שלא נמכרו לקראת החג. הריח היה משכר ומזמין ומפתה. לקחנו כמה חלות והתיישבנו על הרצפה מכרסמים ונוברים בתוך המעין המתוק הזה.
לא יודע כמה זמן עבר, אך לפתע נדלקו כל הנורות האדומות בראש הילד שלי. חייבים לחזור! בטח התפילה כבר הסתיימה ואני אסתבך. קמתי ודרשתי-ביקשתי מאונגה שתיקח אותי החוצה. בחוסר חשק, אך בהבנה של הסכנה המרחפת על ראשי, היא נטלה את ידי והובילה אותי חיש קל החוצה. בחוץ ירד גשם. גשם זלעפות של היורה. עמדנו צמודים לכניסת המאפיה. אונגה ניסתה לגרור אותי לחצות את הרחוב, אך אני הסברתי לה שאיני יכול להרטיב את בגדיי החדשים. היא הביטה בי בחטף ופרצה בצחוק גדול. השפלתי את מבטי וראיתי את שנהיה מבגדי החדשים. כל כתם אפשרי דבק בהם. ליכלוכון מהלך, כך נראיתי. והנעליים, אוי הנעליים. כולן שריטות וחבורות. דבר לא נותר מבוהקן החוּם והחגיגי.
חילצתי את ידי מכף ידה ואמרתי לאונגה לבוא איתי. רצנו לבית הכנסת והגענו בדיוק כאשר התפילה הסתיימה. נפרדתי מאונגה והלכתי לפינת החצר. ממתין לאבא ואחי. הדמעות התחילו לעלות. בכיתי על מה שמצפה לי. על כל העונשים והמכות המצפים לי. לאחר דקות שנראו לי כנצח הם הגיעו. גשם סוחף ירד ואני נראיתי כנראה כגוזל מרוט. אבי לא אמר מילה. הוא ידע תמיד לדבר בשתיקה. הוא רק הצמיד אותי לצידו. ואני עמדתי לצידו, מפוחד מהצפוי לי בגמר השתיקה. לאחר זמן, הגשם פסק וכולנו פסענו הביתה.
נכנסנו הביתה, ואבא הדף אותי לזרועות אמא, פולט משהו כמו: זה הגשם. הוא בטח החליק בגשם. מתי הוא יגדל כבר השייגץ הזה?
את ראש השנה הזה אני לא שוכח, כמו את כל אותה שנה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
