| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2005
הרהורי לילה
ילד קטן שם כפו הקטנה והשברירית בכפי.
אנו מטיילים בשכונה בחיפה לפני שנים רבות.
הילד מביט סביבו.
בצמחים ובעצים ומרים ראשו לאנטנטת הגבוהות.
אני שואל אותו על מה הוא מסתכל.
והוא במתיקות של ילד בן 3 עונה לי בבטחה.
בי אני מסתכל.
אני יצרתי את הפרחים.
אני בניתי את הבניינים ושמתי את האנטנטות.
הכל בא ממני.
הכל בשבילי.
כזה מתוק הוא בני הקטן.
ראייה כלכך תמימה ויפה.
כך ראיתי את הדברים אז.
לא קלטתי את דבריו מעבר לכך שהוא הבן גאון של אבא.
כמו הרבה צעירים בזמני, התחבטנו במשמעות החיים.
דנו רבות בשאלה מה אנחנו עושים כאן. ולא חיסרנו גם מהלמה והמדוע.
מלחמת יום כיפורים הביאה התפקחות.
התעוררות מהתמימות הזו שליוותה את צעירותינו.
מאז אני גם מבחין בציניות שפשטה בחברה ואף עלי לא פסחה.
גם את התחכום של צידוק והסברים לאופן חיים שלנו מאז.
אך אני נשארתי בור וטיפש עדיין במשמעות של חיי כאן.
במסגרת השיטוטים חסרי הפשר שלי בשנים של אחרי המלחמה.
בישראל ובחו"ל מצאתי את השיר של זלדה: אורנים נדהמי שמש.
הרבה שנים הוא מלווה אותי השיר הזה, כאות שאלה.
כזהירות, כאשר אני מעמיק מידי במשמעותו של אלוהים ושל החיים שלי כאן.
ארנים נדהמי שמש / זלדה
אֳרָנִים נִדְהֲמֵי שֶׁמֶשׁ
הִדִּיפוּ נִיחוֹחַ פִּרְאִי –
אוֹתוֹ אוֹן מְהַמֵּם מִפְּנִימִיּוּת הַצְּמִיחָה
עָשָׂה אוֹתִי שׁוּב
בַּת-בַּיִת בָּעוֹלָם,
אַךְ אֶת הָעִקָּר לֹא הִגִּיד לִי;
מָה הַכַּוָּנָה הָאֱלֹהִית
בִּצְמַחִים צָצִים וְנוֹבְלִים.
גַּם תַּכְלִית חַיַי
וְתַכְלִית מוֹתִי
לֹא אֵדַע בָּעוֹלָם הַזֶּה.
השיר הזה לכד אותי במלתעות המנוקדות שלו.
בשאלת החיים והמוות.
כי אחרי המלחמה תפס המוות מקום גדול בהרהוריי.
איך לא!
עד למלחמה הרהרתי בעיקר בשאלת קיום החיים ותכליתם.
המוות לא נכלל בספקטרום הצעיר שלי.
הרי הוא רק רגע אחד שיתקיים ויפסיק אותי בעוד הרבה שנים.
והנה באה המלחמה ההיא והביא את המוות קרוב לביתי.
ריחו ניפץ את ריח הורדים.
קיומו סביבי שלח את ילד הפרחים למקום שבו נוטשים את כל הילדים.
כך התנהלתי שנים ארוכות, עד אשר הגעתי לחיות כאן.
וכאן פגשתי אישה שתפיסת החיים המוצקה שלה הייתה שונה לחלוטין.
היא חוותה את החיים ואת המוות גם.
וגיבשה לעצמה תפיסה שהמשמעות של החיים היא היא.
שכל שנברא כאן, בשבילה ועבורה נוצר.
שהאדם בורא את קיומו ונוכחותו כאן.
מבחינת האדם הוא לא פחות מאשר עולם ומלואו.
תפיסתה מסוכמת יפה כלכך במילים ששוררתי מפיה.
זֶה שֶׁלִּי
אֲנִי בָּרָאתִי אֶת נוֹכְחוּתִי כָּאן
בִּשְׁבִילִי בָּרָא אֱלֹהִים
אֶת הַקֶּנְיוֹן
אֶת הָאֳרָנִים
אֶת הָאוֹר.
אתמול עלתה השיחה ההיא ביני לבין בני בן השלוש. חיים שלמים הייתה מונחת האפשרות הזו מולי ולא הפכתיה לבחון את אפשרויותיה. מחצית העולם עברתי כדי להקשיב לדברים מפי אישה זקנה וחכמה.
יותר מיובל שנים לקח לאיש שבי לקלוט את הפשטות הנכונה בדברי בני.
מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא.
מורים טובים היו לי בחיים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
