| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2005
רפש ובוץ
לפני חודשיים חזרתי מהארץ. גורר ונגרר. החוויות שעברתי שם היו מעל ומעבר לכוחו של גופי. גופי היה מכוסה התנפחויות משונות. לסתי התחתונה נשמטה לה מאחיזת שריריי. מעין הדמעות שלי יבש. מערכת הכבד שלי עמדה שוב לפני קריסה. כן, אני יודע שהיה ביטוי כזה או אחר לכך כאן. אך אני המשכתי למרות הכאבים, הייאוש והמכות שהמשיכו לחבוט בי. שתקתי, יחסית למכות שנחתו. והמשכתי. דואג לניקיון בעיקר.
אתמול יצאתי פעם ראשונה לטייל בשכונה בכוחות רגליי שלי, לא של המכונית. עם מקל ומעיל, הלכתי לים שתמיד תמיד מקבל אותי. הייתה סופה סתווית כאשר אני אוהב. הרוח הצליפה. הנחיריים מלאו רסיסי מלח ואני חייכתי. הנה הצלחתי לשוב אל משהו שמזכיר את יכולותיי הפיסיות מלפני חודשים. הקבועים של הטיילת חייכו אליי. שמחים לדמות המוכרה שנעלמה מהנוף.
זה לא פשוט לעשות את ההליכה הזו במצבי. נשען על מקלי ואמונתי המשכתי. עם כל צעד שהצלחתי התגברה ההכרה ביכולתי שלי. עלה בי חיוך בוטח, כי הנה למרות מה שעברתי ועדיין עובר, יש בי משהו שמצליח לרוממני ועם חיוכים. בניגוד לכל הערכה אני מצליח לסחוב את הגוף המרדן הזה. למרות האבנים שמוטלות בחזי וסביבי וגם בזכותן, אני מצליח כאותו חמור סיני לעלות לכיוון פני השטח.
בדרך הביתה חשתי חוסר מנוחה עולה בי. תנועה שבגבולות הרעש החלה לחלחל ולנבור בי. תחושות שכאלה תמיד מתבררות כנכונות. הגעתי הביתה רטוב מהגשם ומהמאמץ, והכניסה חסומה. ערמת בוץ ורפש מונעת את פתיחת השער. הידית מעוקמת. צלצלתי ואין אף אחד בבית. צלצלתי בבתי השכנים בכדי להיכנס לחצר מאחור, אך אף אחד לא ענה לצלצוליי הארוכים והמבקשים. אז גם ירד האסימון שרק הכניסה לביתי כך נראית. כלומר מעשה אדם היה זה ולא ממעלליה של הסופה.
התחלתי לפנות את ערמת הבוץ וגושי הרפש אשר הוטחו בפתח ביתי. בידיים ובמקלי פיניתי. אני מתאר לעצמי שהתמונה הייתה מגוחכת למראה. איש עומד בגשם וברוח וחופר בערימת בוץ. לאחר כמחצית השעה פיניתי לי שביל צר בתוך ערימת הבוץ. בתרגילים אקרובטיים הצלחתי להעביר את המקל בין סורגי השער ולפתוח את השער מבפנים.
כשלתי במדרגות ונכנסתי הביתה מותיר אחריי טביעות בוץ לא שלי. בוץ ורפש שמישהו טרח להשליך בפתח ביתי. עליתי לחדרי וזגוגיות החלון מרוחות גם הן באותו חומר מזהם. מישהו כנראה מאוד לא אוהב את יושבי הבית הזה. כי מי שכך טורח לזהם הרי חייב להתלכלך בעצמו. אני מתאר לעצמי איך הוא נראה לאחר שהשלים את המלאכה הלא מחמיאה הזו. חמת הזעם והכעס שאפפו אותו תוך כדי הטלת הרפש. אני מקווה שהוקל לו במעשיו אלה. כי אחרת כבדים יהיו צעדיו גם מחר.
מקלחת ארוכה ניקתה ממני את אשר דבק בי, אך לא הצליחה לסלק ממני את התחושה הפולשנית ששקעה בי. התחלתי לדמיין את אותו מישהו שבחשאי כך פותר, או מנסה לפתור, את הטיפול בכעסו ובכאבו. אלה היו קצוות חוט של חשיבה משחררת מנוכחותו הלא נעימה של אותו אלמוני. ירדתי שנית לכניסה וניקיתי את כל אשר הוטח ודבק בביתי, עד לטיפת הרפש האחרונה. לאחר מכן עליתי חזרה לחדרי וכבר היה בי חיוך שהתחבר לטיול החוף שלי, וניקיתי גם את חלונות חדרי. מילאתי אמבטיה. שקעתי בה והתנקיתי לקול צליליו המתוקים של דביוסי.
בלילה התחלתי לקדוח מחום. ידעתי שאני מתנקה מבפנים.
הבוקר קמתי נקי.
קל הרבה יותר.
גשם הלילה מירק את חלונותיי.
גם היום אלך לנסות את כוחי המתחזק לאורך הטיילת בים.
למרות ומשום, אני דבק באהבה ו- care.
אין לי דרך אחרת.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
