| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2006
נזכר זוכר מזכיר
שורה ארוכה ארוכה.
אין העין יכולה להכיל את כל המראה שלהם.
וודאי שלא השכל.
הם באים גל אחרי גל.
לא ניתן להבדיל היכן מסתיימת שורת המוות הנוראה של ימי השואה והיכן מתחילה השורה הקצרה של חללי מערכות ישראל.
שורה קצרה ונוראה באריכותה.
עבורי היא לא מסתיימת לעולם.
למדתי להצניע אותה רוב ימות השנה.
לזכור אותה לפני כל פינה.
אך להזכיר אותה רק פעמים ספורות.
היום אני גם נזכר וגם זוכר ומנסה להזכיר.
ואני עצוב היום וגם מחייך.
כי אני זוכר לא רק את המוות הקשה, אלא גם את הצחוק והחיוך.
אני זוכר את החיים הנפלאים שהם העניקו גם לי.
כבר מזמן למדתי כי ברגעים הקשים הם מופיעים.
כמו סבא וסבתא טובים ומחזקים.
הם באים לחזק ולכוון.
לחבק ולהעניק חיוך ושימחה.
כמו לפני שלושה חודשים כאשר נפלתי על רגלי בניסיון לייצב את עצמי על שתי רגליים.
נו, רקדן אני כבר לא אהיה לחשתי בעייפות ובמרירות לרופאה.
והיא בקשיחותה הקימה אותי שוב על רגליי, ושוב נפלתי.
ואז, משום מקום שכזה הופיע מודי.
מודי הרקדן.
מודי שידע לחייך בכל גופו.
חיוך שהיה עולה משפתיו וחוצה את עיניו.
ומשם היה מקפיץ את השרירים במין אנרגיה שרק הוא הכיר.
מודי שלאחר הקרב ההוא הושלך למערכה של הנערים בלבן.
הוא קיבל פני קלף של עור לבן.
עורו היה שקוף ודהוי.
כמו כל שרירי הצחוק שלו התאדו ואינם.
וכל שרצה היה רק לרקוד.
לרקוד עם אבא.
לרקוד עם אמא.
ריקוד אחרון.
הריקוד שאליו הם אף פעם לא הופיעו.
לקרב הזה הוא לא צויד ולא אומן.
לקרב הזה הוא הלך, ונגמר ונגמר ונגמר...
ערב אחד הוא עלה לגג עטוף בסדין לבן.
כך סיפרו אנשים מהבית ממול.
הוא רקד את גופו ואת נפשו ושחרר את נישמתו.
והנה מודי הופיע כאשר נפלתי.
כי לרקוד הוא היה מוכן תמיד.
גם כאשר הוא כבר לא היה בחיים.
הוא הרים אותי על רגליי בחיוך השמור רק לו.
כל פעם הוא חייך עמוק יותר פנימה אליי.
הרופאה שתקה.
ואני כמריונטה שמנסה ומנסה שוב ושוב.
בפעם ה- 26 הצלחתי.
כך הרופאה ספרה.
אני זכיתי בעוד קרב קטן אחד.
רכשתי עוד מברג לארגז חיי.
מי יודע, אולי עוד אהיה רקדן...
בזכותו של מודי.
שלא וויתר לי ועלי,
כמו שאנו ויתרנו עליו.
כמו שויתרנו על הנערים בלבן.
יהי זיכרם ברוך.
אלה שבחייהם העניקו ומעניקים לנו חיים.
לזכור ולהזכיר!!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
