| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2006
הסנדוויץ' שלי
בגילי אני נוהג כבר כאספן.
מציג לראווה את מרכולת חיי וממשיך לחפש.
אולי סופסוף אמצא את בגד החיים הנכון לי.
אויש, וזה בכלל לא נושא הפוסט.
ואולי כן...
גמאמא סינדווצ'ה אותי ואני נענה בשימחה.
כי הסנדוויץ', ולא יעזור כלום, כריך לא מייצג אותו בכלל, הוא מיקרו חיים.
הוא ממש כיצירת זוגיות מפוארת.
שתי פרוסות לכל הכריכים בעולם.
יש אלה שבאים כלאחר יד, ויש המושקעים.
עם מראה וריח וטעמים שהלשון היא רק השער דרכם הם גולשים.
ומעשה שהיה כך היה.
בצעירותי התגלגלתי לסנדוויצ'יה קטנה בעיר התחתית של מונטריאול, קנדה.
נכנסתי והריח הממני.
היו שם ריחות שלא היכרתי ואשר גירו וסחררו אותי.
לאחר שהתישבתי עלה אד אחד מיוחד ועשה את דרכו השקטה אל מוחי המסוחרר.
הריח הספציפי הזה לקח אותי למחוזות ילדותי.
ריח חמוץ ומתוק שלא זיהיתי.
כשהגיע המלצר לשאול את בקשתי, ביקשתי את הסנדוויץ' שהפיק את אותו ריח קסום.
הוא ניסה לזהות יחד איתי במה דברים מריחים והעלה חרס.
בכדי לרצותני, הזמין אותי המלצר אחריו אל המטבח הקטן שבפאתי המסעדונת.
נכנסתי אחריו והכל הסתחרר במחולות ריחניים וצבעוניים.
לא יכולתי לזהות ולא היה סיכוי גם, כל עוד מראה עיניי עיוות במוחי את הניחוחות.
עצמתי את עיניי והתחברתי שוב לאותו הריח.
בזהירות התקדמתי מספר צעדים, וכשהייתי בטוח שזיהיתי, פקחתי את עיניי.
שובל הריח עלה בבירור מקצה המטבחון.
מחבית עץ קטנה עם מכסה פתוח למחצה.
התקרבתי והריח המוכר של כרוב כבוש בתפוחי עץ התרומם ועטף אותי.
ביקשתי וגם קיבלתי תפוח עץ אחד מוחמץ וליבי עלה על גדותיו.
המלצר מלמל אילו דברים ברומנית לטבח והוביל אותי מרוצה לשולחני.
לא הבנתי כלכך במה דברים אמורים, אך חיכיתי בשקט מצפה.
עתה נוכחתי לדעת שעוד כמה אנשים מאכלסים את השולחנות.
אף אחד מהם לא שם כלכך ליבו אל מה שאכל.
כולם היו עסוקים בלהג צהריים קנדי, מנסים למשוך את הדקות עד שישובו לעיסוקיהם.
לאחר מספר דקות הגיע המלצר והניח לפני סנדוויץ' שחום ומהביל נוטף גבינה וריח מוכר של כרוב כבוש.
ממנו למדתי שהסנדוויץ' מכונה רוּבֶּן וכי הוא נחשב במקום לפנינת הסנדוויצ'ים.
הלחם היה שיפון שהושחם עם גבינה ורוסטביף ועם כמות נהדרת של כרוב כבוש.
והיה גם רוטב שנזל אל לשוני המחכה, שהיה צירוף מושלם של שמן וחריף ומתקתק.
בימים ההם עדיין לא אספתי תפריטים וסודות קולינריים.
בימים ההם רק נהניתי מטעמים שכאלה.
אני זוכר שהטעם הזה ליווה אותי כל שארית היום.
עד היום ריח שיפון קלוי מלווה בריח כרוב כבוש מביא אותי לאותה מסעדה קטנה במונטריאול.
בהרבה מקומות הזמנתי סנדוויץ' רוּבֶּן וללא הצלחה.
שומדבר לא דמה לאותה נשיקת רוּבֶּן ראשונה.
היום כאשר אני חשוף לטעמים וחוויות קולינריות אני מנסה את כוחי גם בהכנת סנדוויץ' מיוחד זה. האמת שבכל פעם אני מתקרב מעט לטעם של אז, או אולי מתרגל לטעמים שיוצאים תחת ידי.
וכך לערך אני עושה.
ראשית אני מכין את הרוטב.
אם אני מתכנן, אני מכין אותו ביום קודם, שאז טעמו משתבח ומתקבל היטב על לחם השיפון:
לערבב כרבע כוס שמנת חמוצה עם חצי כפית חזרת מגורדת.
להוסיף כפית רוטב צ'ילי עם מעט מלח ולערבב היטב עד לקבלת מירקם אחיד.
למרוח את הרוטב על 2 פרוסות של לחם שיפון.
להוסיף מנה מכובדת, אך לא מוגזמת, של כרוב כבוש משובח.
על כל פרוסה להניח 2-3 פרוסות של קורנביף ועוד 2 פרוסות של גבינה שוויצרית משובחת, כמו גבינת אמנטל.
לכסות כל פרוסה עם פרוסה נוספת ליצירת כריך.
למרוח את שני צידי הכריך בחמאה ולהכניס לתנור לחום בינוני עד שהלחם מקבל גוון חום והגבינה נמסה.
להגיש חם ולהתמוגג.
משהו מטעם החיים נמסך אל הלשון ומשם לנוירונים האחראים על עונג.
הטעם של הסנדוויץ' הזה נותן טעם להמשיך ולחפש את הצירוף הנכון.
וכמו תמיד, הדרך לשם היא העיקר.
כלכך הרבה עונג יש בחיפוש עצמו.
בגוונים ובנופים ובטעמים שפוגשים בדרך.
הריחות שנמסכים בדם, מאום לא ימחה אותם.
לאחר שסיימתי לכתוב, נוכחתי לדעת שמרוב סינדווץ' עצמי, שכחתי לשלוח פרוסות לחבריי שברשת.
נוכחתי כבר שלא כולם אוהבים את הפרוייקטים האלה.
בין אם משום שלא שורבטו
ובין משום שהם לא חפצים בפרוייקטים שכאלה.
אז אנא, כל מי שחפץ לספר על כריך או סנדוויץ' שייקח לו
סנדוויץ' רוּבֶּן מגרה בטעמו וגם שרביט אחד אם כך חפצה נפשו...
הרבה אהבה ו- care יש בהכנת כריך למישהו אהוב
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
