| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2006
שוב בארץ השלטים
בית הקברות של ורשה הוא אוצר בלום של היסטוריה יהודית.
הרבה רבנים וגדולי תורה מנוחתם שם.
גם ד"ר זמנהוף יוצר האספרנטו נמצא שם.
אני הגעתי לשם במסעי אחר יאנוש קורצ'אק, בכדי לראות מקרוב את האנדרטה לזכרו. (עוד אספר).
צועד עם ילדיו למחנה המוות.
הסתובבתי שם ארוכות עם רנטה המדריכה ששכרתי, שהסבירה והאירה לי את צפונות ורשה היהודית שהייתה וגם את זו שעדיין הווה במעט.
ירד גשם סוחף.
היה קר.
מחטי האורן הלחים העלו ריח רקבובית באוויר.
הזכרונות הקיפו אותי.
הגענו למקום קבר המוני אשר בו נטמנו יהודים שנרצחו על-ידי הנאצים.
ונעצרתי.
לא יכולתי להמשיך.
שום כוח בעולם לא הצליח להצעיד אותי ולו צעד נוסף אחד.
כך הרגשתי וידעתי.
קבר נרצחים המוני בבית הקברות של ורשה, מסומן סביב על-ידי אבנים בלבן.
יצאנו מבית הקברות והמשכנו לבית הכנסת היהודי.
בערבו של יום, לאחר שנפרדתי מרנטה, חזרתי לבית הקברות.
מאוד קר היה שם.
הכל לח ורטוב ומריח ריחות של יער במקום בו נגמרות המחשבות.
עדיין הייתי בתנופת הזכרון שלי שהחל בדרך לשם.
נזכרתי בארץ השלטים אשר כתבתי עליה לפני שנה.
המדהים הוא שהקטע נכתב ב- 7 בספטמבר 2005.
כך גיליתי לתדהמתי אמש.
ממש באותו היום, שנה לאחר מכן הגעתי לארץ השלטים בורשה.
וכך כתבתי בדיוק שנה קודם:
האדמה כבר הריחה מטל הלילה.
האוויר היה שקט.
כבר שכחתי מדוע החלטתי לשוב לכאן.
ירדתי מהאוכף ושוטטתי חסר מנוחה.
כמו כל הלילה שהתרגש וסער בדרך לכאן.
השקט היה ממני ולא ידעתי למה.
איפושהו בדרך.
באחד העיקולים האחרונים פרחה לה הידיעה.
רק המילים האחרונות שלך הדהדו בי.
חיפשתי את החגיגה ולא ראיתי.
אך מצאתי רק תחושות שנתקעו בבשרי ואני לא ידעתי למה.
התקרבתי מידי לגדר אחד השלטים וראיתי מילים מוכרות.
מילים שלי תלויות משוליו.
מתייבשות כקוצים של שלהי הקיץ.
מוזר, כי אני הרי זכרתי את המילים נוטפות מליבי.
לחות מדמעות.
והנה הן כאן מיובשות, כל חיוניות חייהן נילקחה.
מנוכסות לארץ הזו.
היו אלה מילים שנאמרו רק ללב אחד.
ומה הן עושות כאן בארץ השלטים.
האם כל אשר אי פעם אומר יגיע אל הארץ הזו.
ייהפך גם הוא לשלט עבור עוברי אורח מחפשים.
אלה מחשבות ותחושות ששבו ועלו בי בבית הקברות בורשה.
עוד אני חושב על המילים שלך, גם דמותך הופיעה.
שונה מאשר הכרתי אותך כאן בחיים האלה.
אך עם אותם העיניים והאצבעות הממוללות פירורים.
כמה הודיתי לך בורשה שמנעת ממני להיכנס לאותו הבור,
שכה קל ליפול לתוכו. (ותודה לך גם שענית לי)
יצאתי בשקט ושבתי למלון.
למילים יש כוח.
הן יודעות להגיע למקום שממתין לנו בעיקול דרך הזמן.
להתחבר שוב אלינו.
לפעמים מחלון אחר.
אך תמיד הן מגיעות שוב ללב.
ממלאות אותו.
אני מודה לאל שכך הוא.
שכך אני מסוגל להתחבר להויתי שהייתה.
ולזו שתהיה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
