| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2006
חיים בסיר הצ'יפס
טכנאי המעליות שבא לביקורת, כבר לא ראה אותי כמה חודשים. הוא הביט מעט נדהם ובהתפעלות שאל אותי איך כך רזיתי והוסיף למען האגו שלי, שלאחרונה זוכה במינון יתר, כי אני גם נראה צעיר יותר. לא חלפו כמה דקות והמנקה החדשה שלנו, בחורה רומניה, התחילה לפלבל לעברי מבטים חד משמעים. בכדי לקבל פרופורציות הלכתי לחייך אליי במראה. שמח פסעתי לחדרי והצצתי לישרא ושם מציע עורך הנושא החם לדבר על הפרעות אכילה.
הפרעות אכילה. בוהה שטתי על זיכרונות שהיו כמעט היום לפני 33 שנים. לאותו עלם חמודות (זה אני) אשר ממש לפני שעלה לקרב שבו הותיר את חמודותיו שהיו אז, עמד ופיקח על סיר מבעבע עם צ'יפס. כי מה טוב יותר מאותם פלחים מטוגנים ושזופים, לפני יציאה לקרב. אני מתאר לעצמי שהרבה יותר טוב לנגוס בהם בבר נחשב ואיני, אך לא היה בנמצא כזה אחד. אז הסתפקנו בסיר אלומיניום צהלי חבוט משנים, וציפינו לטעם הזהוב שיגיח ממנו.
הסתובבתי כקפיץ דרוך מסביב לסיר ובין חברים, כאלה שיהיו חברים ועוד כאלה שכבר לא אראה יותר. ואז הגיח לו מיג 15 אחד תכול-אפור והתחיל לרסס את עופרת מעיו עלינו. הסיר עם תכולתו היקרה זכה גמהוא למנת יתר של עופרת לוהטת והתעופף באוויר מרסס את תכולתו הרותחת לכל עבר. כמה ניכוו, כמה נפצעו ומטוסים שלנו הבריחו את הפולש האווירי מסעודתנו.
באותו הקרב נפצעתי ועלילות הקרב ההוא מתגוללים להם כאן חבויים תחת שכבות הסיפורים. התאוששתי ובציפורניים של בחור צעיר הצלחתי לחזור לחיים ולהקים משפחה. חיי זרמו בעצלתיים של נכה ומשתקם מסוייט, סטודנט ובעל ואבא שכזה. שיגרה ישראלית של פגוע מלחמה. ויום אחד הם הגיעו. עטופים בצינעה, כדי שלא אפחד. אחד אחד ובאין רואה. באישון לילה היו מעירים אותי דמויות של מלחמה. תמונות של אז. סיוטים קראו להם הרופאים. ואני קראתי להם ציורי החלב שלי. מי שינסה לדמיין איך זה לנשום אוויר רווי טיפות חלב אולי יבין.
שבתי לטיפולים. שבתי לתרופות. שבתי להיות הזומבי שהייתי בשנים שלאחר המלחמה. ושוב אהבתי צ'יפס. מה פירוש אהבתי. התמכרתי. חייתי בתוך סיר מבעבע צ'יפס זהוב ומפתה. זרם לי צ'יפס בעורקים. רתחתי בתוך הסיר ולא הפסקתי לנגוס בפריך פריך הזה. כלכך היה ברור עד שלא ראיתי וגם הרופאים לא שמו ליבם. הכל התחיל בצ'יפס והוא אשר חולל את הטריגר לטראומה של אחרי. אך כמו באגדות, גמכאן אחד מהרופאים שם לב לזה ובתמימות או שלא, טרח לספר לי ולידע אותי. התוצאה הייתה השמנה נוספת מעבר לכל מידה נאותה. אכלתי ולא שבעתי וכמה שאכלתי רציתי עוד ועוד. מחוגי המאזניים לא הפחידו אותי. כלום לא הפחיד אותי. רק הכמיהה הזו לספק את תאוותי ליצורים החומים זהובים האלה.
אותו הרופא קלט שהוא מאבד אותי. שאני הולך לאיבוד בין אצבעות החיים והציע לי להתחיל לבשל. להיכנס לעובי המטבח ולנשום בישול. ממש לא חשוב מה, העיקר לנסות ולשבור את ההתמכרות. ובמה בחרתי אם לא להכין צ'יפס. הכנתי אותם ארוכים ושמנמנים. דקים ופריכים. עם קליפה ובלי. כמו צללתי שוב אל תוך אותו סיר אלומיניום שבעבע בתוכי. אל אותו קרב שלא הפסיק ללבות את האש הבוערת. מנסה להשביע את רעבון הצ'יפסים האלה. אלה שלא זכיתי בהם לפני 33 שנים והותירו בי בור גדול של רעב שהתמלא בזעקות מלחמה. בצרחת המוות של אותו קצין סורי. מתוך המטבח הזה המתחדש שלי עלתה לה שוב הבוגנוויליה שלי. היא דקרה ורתחה ובעבעה, אך הזכירה לי את החיים שמבעבעים בי. את הרצון הזה להיות ולא רק לסמן בצ'יפסים את ימי החולפים.
זה היה הטריגר של לשוב לחיים.
ממופרע צ'יפסים הפכתי לתאב חיים.
מחיים בתוך סיר הצ'יפס למדתי לאיטי לשלוט על עוצמת האש המלבה את סיר חיי.
מאז אני לא מפסיק לְאַהֵב אוכל, לא לבשל אותו.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
