יומני אלפוחרה

יומחדש בא. מספר את כל הסיפור מחדש. כמה טוב.
יום של סגריר מופרע בזרזוף של שמש. אביב משוגע.
יום כזה שאומר גם לתחנה הזו הגעת בזמן. ואני שואל האם?

אלה ימים של בֵּין הַמְּצָרִים עבורי. יום הזיכרון לשואה והגבורה, יום הזיכרון לחללים, אמא, אם נשחטת על גוזליה, יום השנה לאבי זכרונו לברכה. והכול התקבץ לו השנה בשבועיים.

ואני מתחנה לתחנה, לוקח את האוטובוס הנכון בזמן וממשיך. ומתפלא.
והנה היום הזועף במשהו, אומר לי כי הגעתי בזמן ועוד מעט והאביב שוב יציף את הכיכר.

איזו שמחה!

יוֹמְחָדָשׁ

אִשְׁרְרָה לִי הָרוּחַ
מָצְאָה אוֹתִי נִנּוֹחַ
קֹרַצְתִּי בְּאֶבֶן
וּמָצָאתִי בָּהּ מֵצַח.

הָרְחוֹב שׁוֹרֵק רוּחַ
מְהַלֵּךְ בֵּין עֲנָנִים
הַגֶּשֶׁם מְתַקְתֵּק מֻקְדָּם
הַשָּׁנָה מִתְבָּרֶכֶת בַּזְּמַן.

מְלַבְלֵב עַל הַלֵּב
מַשְׁבִּיחַ אֶת עָלָיו
מַרְגִּישׁ מַשְּׁבֵי
עָלִים מְרַקְּדִים.

בֵּין סַלְעֵי הַבֹּקֶר
מָצָאתִי שְׁקֵדִיָּה
פּוֹרַחַת מֵהַבְטָחָה
שֶׁל עֶרֶב אֶתְמוֹל.

רֶבַע שֶׁל בֹּקֶר
עוֹלֶה בְּמוֹרָד הָרְחוֹב
בֵּין מְנוֹפִים
מַרְגִּיעַ מָעוֹף עַקָּבִים.

נִרְגְּעוּ הַבָּתִּים
מִתְלַטְּפִים מֵהֶמְיַת מְנוֹעִים
קוֹלְטִים שֶׁמֶשׁ בַּמִּרְפָּסוֹת
שׁוֹכְחִים אֶת רָגְזָם מֵאֶמֶשׁ.

מְצַפֶּה אִתָּם
לְסָגֹל שֶׁל שֶׁמֶשׁ
לְתִקְוַת בֵּין עַרְבַּיִם
לִתְחִלָּה שֶׁל מָחָר מַפְצִיעַ.

ומאיפה השימחה?

תגובתה של גם כן אמא  המשיכה את הפוסט לסיפא שכזה.

לא התכוונתי להעביר איזו שמחה סוחפת, אלא את הקו הדקיק הזה שבין העצב לשמחה.

כיצד האחד נמוג לאיטו ומפנה מקום לשימחה שעולה כנבט רך.
ו"איזו שמחה" עצומה זאת עבורי.

אם לא הייתי עירני דיי, הרי הייתי יכול לפספס את הניצן הזה ואולי הוא לא היה מקבל מקום ראוי.

בבין הערביים של משקע העצב ותחילתה של זריחה קיים סוד גדול ואני שמח מאוד לגלות אותו שוב ושוב.