| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2006
שלושה אנשים אישה ומכתב
לא ידעתי שפעם אכתוב כאן לך. הרי אני באמת רק דמות וירטואלית עבורך. לעיתים אני חושב שגם עבורי. אחרת איך אפשר להסביר את נוכחותי בשלושה מימדים שהתקיימה בו בזמן. כך הרי כתבתי בחנוכה השנה, עלי בדמות של שלושה. וכל השלושה האלה עומסים את עצמם על איש אחד סדוק ציפורניים:
מזל שכך עשיתי והוא זה שנשא אותי, מפלס לי דרך בציפורניו הסדוקות.
לא ידעתי כי טוב שהשארתי את האיש שנותר,
ואת האיש אשר יבוא, מהאיש אשר שם.
אפילו שמשם שהייתי עלו
תְּמוּנוֹת נוֹף עָצוּב
נו, אז מה אם היו שם תמונות נוף שכאלה. הרי מהות הנוף נקבעת לפי עינינו ולפי הרוחות המנשבות לעינים שלנו. כך אני זוכר את תמונות הנוף שנפערו לפתע מהחלון הגדול של החדר. סלעים גדולים של עצב. גושים שלמים של תל אביב מוארת בסתיו של לפני החנוכה, שעפו ומילאו את כל חללי החדר וגופי. מכסים את עיניי. הריאות שלי נצרבו מההמראה שהתערבב ברוח הלחה של תל אביב. לא הספקתי להגיד לך שלא תפתחי את החלון. את היית מהירה כלכך. החלון, כמו כל חלון, היה באותו הערב המכסה הפנדוראי השברירי שמיגן אותי מפני אותן רוחות רעות שביקשו לפרוץ לחדר שלי. סתם חלון בעל זכוכית דקה שמשקיף אל לילה תלאביבי לח. אך באותו הערב הוא היה הרחם החמימה שבחרתי להצטנף אל תוכה. ואת פרצת אל החדר בנוכחותך הרותחת בי ופערת את החלון לישויות הפנדוראיות שביקשו להסתער עלי ולפלוש לתוכי.
לא, לא יכולת לדעת את התוצאה. אפילו לא את הנוכחות שלי שביקשה להסתתר מהנוכחויות האחרות שבי. חשבתי שאוכל להמיר את רחם החדר בחמלת גופך. כל שרציתי הוא להצטנף אל תוך נוכחותך. לטעום את מתיקות פטמותייך שעולות ויורדות מול לשוני. לחוש את חום ביטנך תחת ידי שלעולם לא יהיו בית נאה באמת לגלים שאת מסוגלת להרקיד מתוכך. הרי באמת רציתי לחוש את ערוותך נושמת מול הבל פי המבקש לשאוב אלי אדים וריחות מימים אחרים. הרבה תמונות עלו מליבי מהרגע ששמעתי את נקישתך בדלת ועד שחלפת על פני בדרך לפעור את תיבת הפנדורה שלי. הרהורים שהשכיחו ממני את מידת הזהירות המחייבת אותי כל אימת שאת מתקרבת למרחב הנוכחות שלי.
הכל התאחר למרות שהתנועה הייתה באיטיות מכאיבה. כמו הילוך איטי, איטי במיוחד. נבלעתי בתוך הבועה שלך שהתקדמה במהירות הבזק אל החלון ופערה את עולמי השברירי אל האוויר הלח והמסריח של תל אביב. ואני בתוך בועתך נע באיטיות מפחידה. שוחה בתוך שמן חייך ואיני יכול לגעת בך.
מקרע החלון זינקו עלי אני שהותרתי שם וגם האיש שאהיה שמח לבוא ולהתהדר בנוצות שהוא ממציא. זה היה יותר מידי לאיש שהיה שם במלון. להסתדר עם אחד שהוא יודע כמה חזק הוא ועם אחד נוסף שנראה עוד יותר חזק. ואיתך שנעה מהר מאוד. או מהר מידי. מהר בכל אופן.
אני שהייתי לא במיטבי הוכרעתי למיטה בשיעול שקרע משהו מחזי.
ואת חיבקת אותי וחייכת אלי מהמקום שהוא רק שלך.
הכי שלך.
התנשמתי בכבדות מול מקומך. אפילו עתה עדיין לא סרה ממני הכבדות כולה.
כעת נשימתי קלה במעט, אך עדיין זו אינה הנשימה שהייתה בחדר הסגור ששמר איכשהו עלי.
לא, אני לא בא בטענות אלייך. הרי את מה שאת ואיני רוצה לשנות אפילו קמצוץ מכך. הרי אני אוהב את מה שאת, למרות שאיני יודע להסתדר עדיין עם מי שאת.
עוד אלמד...
כתבתי את כל אלה בידיעה שלא אשלח לך את הכתוב הזה.
כי למה לשלוח מילים על מה שהיה שם בין הדלת לחלון.
יותר טוב לנסח מילים על מה שהווה עתה בי.
אולי מחר אצליח...
ובכל זאת קל לי עתה במעט.
כנראה שבכל זאת מתחבאות כאן מילים על מה שהווה בי עתה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
