| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2007
אור רך
כאשר אני נוחת בארץ ישראל, דבר ראשון אני חובש משקפים.
לא, אלה לא משקפי ראייה או משקפי שמש.
אלה משקפיים שמסננות את ראייתי הפנימית.
כי האור שבארץ ישראל צורב לי במעיים.
מעיר את השדים העמוקים.
לא מאפשר לי לראות את ילדת התותים ואור זורח בעיניה.
האור שבישראל תמיד מתעתע בי.
אני מתהלך בארץ ישראל כעיוור ורק חש את כל הארץ הזו במעיים.
את כל העיקולים ששם הילדה הזו מניחה את מבטיה השמחים.
והכל נהיה עצוב כמו במערות הלחות ההן.
עם כנפיים שחובטות בקירות ובלב.
לכן בארץ ישראל אני חובש את משקפיי.
כמסתנן.
כאן, במקום שיבתי בין הרים לשמים עם ריח הים באפי ואור רך בעיניי,
גם כאן אני רואה אותה.
מכאן אני רואה שהיא שוכחת להביט פנימה אל עצמה.
ואני לא אומר לה שתביט פנימה.
כי הרי האור שבארץ ישראל חשוך מאוד פנימה.
זו ארץ ישראל כזו.
לא בשביל כולם.
לא תמיד היא כזו.
אני מקווה ומייחל
שיבוא יום והילדה הזו תצחק בעיניה תמיד.
והאור יהיה רך בארץ ישראל.
כלכך רך, שאוכל לפקוח את עיניי.
אראה אותה מביטה פנימה צוחקת בקול גדול.
* * *
רציתי לומר את המילים האלה כאן.
מי יודע, אולי הילדה הקטנה תקרא והחיוך ינבט אל תוכה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
