| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2004
האריה הכחול: נוכחות ראשונה
בילדותי, ללא טלוויזיה וללא מחשב מצאנו לנו שעשועים מספקים אחרים.
כמה ממשחקינו היו מסמרי שיער. מקצרים חייו של כל הורה אוהב העמל לפרנסתו. החופש מפיקוח והשעות הארוכות עשו את שלהם, ואחי ואני פיתחנו כמה משחקים כאלה.
איך צה"ל זכה בשירות הנאמן של שנינו, רק לאלוהים פיתרונים. כי באמת, רק חוט הנס הפריד בין השירות הנאמן שלנו לפרישה מוקדמת מידי.
מאוד אהבנו להרחיב את מגרש המשחקים. הוא השתרע מהבית, דרך הרחוב, ועד לתחנת מגן דוד אדום. אז עוד לא שמענו על חדרי מיון וטיפול נמרץ. מי יודע איזה משחקים מעניינים היינו מצליחים לפתח.
אהה, כן. והיה מותר להשתמש בכל מיני עזרים של יומיום. כמו מספריים, עציצים וכל דבר אחר שיודע לעופף ולהכות.
בעיצומו של אחה"צ אחד, מתים משעמום (מאוד בריא בדרך כלל, אך אבי כל רע ומסוכן עד אימה עבור ילדים), התחלנו להתווכח. האם לאדון הולצמן יש רגל מעץ או שהוא נצר גאה לפינוקיו. פלפולי המוחות הצעירים השתלהבו והלכו. כרגיל, באין לו מענה מתאים, אחי פתח במשחק המקדים שלו: אני_אחיך_הגדול_בן_10_ולכן_אתה_הולך_להפוך_לשק_או_שאתה_נכנע_לתיאוריה_שלי (אוויר אוויר).
אני אף פעם לא אהבתי את העיניים שלו כשהוא פתח בשעשועי אהבה כאלה. אז כל מה שיכולתי לעשות, הוא לשאת את רגלי הילד בן 6 שלי ולגלוש במהירות הפחד לרחוב. בדרך כלל זה היה מותיר את אחי עם הרבה אוויר ואותי ללא שעשועי אח מפחיד.
אך הפעם בהגיעי לרחוב קפאתי בתדהמה. שמעתי קול שאגה. לא ייללת חתולים של פחי אשפה.
שאגה של אריה.
לא ניתן היה לפספס.
זה היה האריה שנמלט מקולנוע אוריון. בשניה הבאה ציפיתי גם לטרזן שידהר במורד הרחוב. עוד שנייה חלפה ולא היה טרזן, אלא רק עציץ.
שלוש שניות של טעות טקטית קשה. קפאתי ושכחתי כי עצמים שונים עפים כשאחי ואני משחקים. העציץ היה כבד מכדי ראש צעיר בן 6. אני זוכר חמימות נעימה מתוקה ועיניים צורבות, מתקפלות לעולם שקט וחשוך.
התעוררתי במקום המוכר של תחנת מגן דוד אדום, ליד השוק.
כצופה בסרט אילם. כלא שייך לאירוע, למקום.
רופא ואחות ואמא חיוורת לעומקה. הכל היה בה חיוור. העור. העמידה התלושה שלה. היה נראה שרק הבגדים מעניקים לה שידרה להתקיים. חוץ מעיניה. עיניה גילגלו מבטים. מבט מחבק וחם שצבע את עיניה בגוון אוהב, ומשם התגלגל למבט מודאג, ואז לכועס, ושוב מחבקת ועוטפת במבט של חמלה.
אבל אותי ממש לא עניין כלום. הם טיפלו בי, ניקו, תפרו, וחיזקו את יכולתי לספוג את העונש הצפוי לי. זה רק היה עניין של זמן. ידעתי. ולי לא היה זמן. השאגה עדיין בערה בי. כל ששמעתי היה שאגה של אריה.
היום אני יודע שאלה היו 3 שניות מאוד משמעותיות בחיי.
שניות שלימדו אותי שעוד מישהו חי בתוכי.
מישהו שיודע להקשיב, לא רק לשמוע ולהאזין.
גם כאשר אחרים אינם שומעים.
מישהו שאי אפשר להתכחש לקיומו.
ועד שאשוב,
אלך לשמח אריות ולשמוח איתם.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
