| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2007
מעט על חבלים
גמלי קשה להבין את עצמי. בעיקר משום שאני לא מצליח למשוך בשערותיי שברובן אינן כבר. אפילו שכלכך ניסיתי לחקות את הברון מינכהאוזן. משכתי ומשכתי בשערותיי (גם כאשר היו בבעלותי מעט יותר) ולא הצלחתי להרים את עצמי ולו מעט. כך מצאתי את עצמי יום אחד גדוע מענפים שצימחתי. רק הגזע החבול שרד. למזלי, השורשים שרדו, והחלו לצמח ענפים חדשים.
כל נפגע מוח מכיר את התחושה הזו של גדיעה. את התוהו הזה שהוא מושלך אליו, ללא הכנה וללא כיוון. קשה להסביר מה חשים כאשר הגוף מרגיש שהוא נע במהירויות מפחידות לעשרות ומאות כיוונים בוזמנית. חיפשתי חבל לאחוז בו. בליטה להיתלות בה. בכדי למצוא קצה חוט של פיתרון. של ביטחון. למדתי לנהל חיים כפולים. החיים המפוחדים ששרדו בי והחוטים העדינים שניסיתי לארוג במקביל. מקווה שיתחזקו לידי חבל. שיהיו ברי אחיזה ועגינה.
אז והיום גם, במובנים רבים. כך אני גם מנהל שיחות עד היום. מדבר בחשש ובמקביל רושם את השיחה שאני מנהל, בכדי שלא אלך לאיבוד לחלקים האפלים של מוחי. אותם מקומות שעדיין אין לי אחיזה בהם. המקומות שזורקים אותי לכל כיוון אפשרי של כאב ושיכחה ויתמות. כאשר אני הולך לאיבוד, וזה מתרחש עשרות פעמים ביום, יש לי את החוטים והחבלים שארגתי אתמול והיום ושלשום. בהם אני נאחז למצוא את מקומי. לאתר את נקודות האיבוד שבי. כך היא כל שיחה. כל מערכת יחסים. כל עשייה שאני יודע מאז שנגדעתי. אני חי בשלום עם מה שאני מצליח ורושם במקום מוסתר מעין כל את הכשלונות. משווה כל הצלחה למאגר ההפסדים ושמח בכל פעם שאני מוחק הפסד מול ניצחון. הניצחונות וההצלחות הם זעירים היום. אך יש להם תכונה לגדול בקרקע שמהווה את מי שאני, עד אשר הם מציצים לעולם ומצטרפים למה שאני.
לכן אני נוסע בשבילים העלומים האלה של מסעותיי. לכן אני יורד מצוקים וזוחל מעל מים גועשים. לא משום האתגר ולא משום שאני מחפש ניצחונות של גוף ורוח עלפני הקשיים. אני מחפש את החבלים שאיאחז בהם כאשר אני יורד למקומות האפלים שנותרו בי. בכדי שאדע לחזור אל פני האדמה שהייתי, עם האוצרות של פעם. מה רבה הפתעתי כאשר אני יורד ממקום אחד ומוצא את עצמי עולה למקום שלא ידעתי. מביא אוצרות חדשים שדליתי ממקומות שלא שיערתי את קיומם לפני כן. יותר ויותר אני לומד כי מה שהיה הוא לא שיהיה. ההווה שלי היום משורטט מעתיד אחר. העבר נותן לי את הכוח והבסיס שלא ליפול אל אותם בורות אפלים אשר היו ועדיין הינם. לרדת אליהם בתכנון ובהקפדה. כל שאני זקוק לו הוא רצון להירפא וחבל חזק ויציב לאחוז. אך אני גם נופל לבורות חדשים וישנים. נופל ללא תכנון. כי אלה המקומות שמהם עדיין לא שרדתי. מהם הטיפוס חזרה הוא אחר. מהם אני יוצא כניצול. אך הם לא השיחה שלי עתה עם עצמי.
עתה אני מדבר או לפחות מרגיש כך, שאני יודע לרדת אל המקומות שנגדעו בי. עם חבלים וביטחון שאעלה. עדיין הפחד עצום. עדיין התמונות שמציפות אותי כאשר אני שם מפחידות ומאיימות ומסוגלות למוטט. אך אני חייב, אם רוצה אני להמשיך. אך יש והחבל מקבל את כל המשמעות של קיום. אני יורד לבור, לאחר שכך החלטתי, וחוצה את ים הלהבות המקפיאות של הפחד. ואז, כאשר אני בירידה אני דבק בחבל כאילו הוא חבל החיים. אז איני רואה דבר. רק חבל וקירות לחים וחלקלקים. צרחות וצווחות של כל מיני בישין. למדתי כי זה המצב הכי מסוכן לקיומי. אותו מצב שבו אני דבוק לחבל ולא נע. קפוא. אני הפסיבי ללא תנועה שהופך לטרף כלכך קל לשדים המכונפים אשר שם חיים.
ויש לי את הקצה של האוזן שלי. אותו הקצה שמחובר תמיד לרצוני לחיות. קצה האוזן שלי מגיב לאוושות הרוח, גם באפילה הכבדה של מעמקי הבור. קצה האוזן שלי יודע להבחין בצווחות עַקָּב שבא לחלצני. שבא להזכיר לאוטומט שבי את החיים. את החבל הזה שאני יורד בו בצוק. באחת אני מתעשת ושב לנוע. מכווץ ומרפה. מתיישר ומתפתל. נע בגל הרוח שאני חש ממעוף העקב סביבי ובתוכי.
כאשר הגעתי למטה הרגשתי מחובק מבפנים.
כאשר הגעתי למטה ידעתי אושר.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
