| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2007
חזרה בתשובה
שנינו אוהבים ללכת.
כצופה אליה זמן רב, אני בטוח שגמכמוני, היא מרחפת לא פעם.
אני מרחף בעיקר כאשר אני רואה את דמותה מתקרבת מרחוק.
זה אמצעי הגנה שכזה, להתרומם חצי מטר מעל האדמה.
כך השרירים פחות כואבים.
גם שריר הלב.
אנו נפגשים בפארק כמה פעמים בשבוע.
אם היא לא באה, הפארק נראה לי כפירמידה עתיקה.
כזה שהיה שם גם 100 שנים לפני שהגעתי אליו, אך הוא לא נע.
אני נע אליו.
כאשר היא באה, שנינו נעים. הפארק מאבד מחשיבותו.
רק היא ואני מתקיימים בי. אולי גמבה.
אני תמיד הולכת מולה ויוצא לכן שהיא תמיד מתקרבת מולי.
ואז אנו מצטלבים להרף, וממשיכים כל אחד בדרכו.
מעניין אם יוצא לה לחשוב על הכמעט פגישה ביננו במטבעות לשון וטעם שאני מגלגל בי.
כאשר אני מתקרב מולה אני יכול לגעת בכבדות של שדיה. בניגוד לה, פירות העץ לא נעים לקראתי. היא כן. אחרכך אני משלה את עצמי שהיא תגיש לי את פירותיה ואני אטעם וארווה. כאשר אנו קרובים עוד יותר, אני ממש חופן את גלי המאמץ שהיא חופרת מתוך ביטנה. אני מניח את בטני להתחבק מולה כדי שאספוג את כל טעמיה. אני מנסה לחוש איך זה יהיה אם היא תהיה לי ושלי, רק לרגע. היא תהיה כמו גזע עץ ואני אשתנה כזרימה בתוכה. ושוב אנו חוצים במבטינו וממשיכים הלאה. אנו מתקרבים עד לקירבת נשימה ואני יכול לחוש את טעם הרימונים שבוקע מפיה. מתוקים כמצווֹת העשה שמתפזרים מצחוקה כרסיסי טל לכל עבר.
כל מצווה שלה שנוגעת בי היא חזרה בתשובה שלי.
לא ידעתי כלל ששואל הייתי עד שנשמתי את הבל פיה המתוק.
וכבר חלפה היא על פניי, והמשכנו הלאה.
יומאחד נביט וגם נעצור.
ההשראה לקטע זה באה מחליפת מילים עם צמח בר.
תודה לך יקירה 
צמח (שזיף) בר
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
