| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2007
לקראת יומולדת
ביומשישי תחגוג אבואלה יומולדת.
היא כבר לא במיטבה. לא בדיוק זוכרת מיהי ומי מחזיק לה ידיים.
היא עדיין מחייכת ומאירה. עדיין מקלפת כל דג עד לעצמותיו הלבנות.
אך היא שוקעת.
אף אחד לא יודע כמה זמן תארך השקיעה הזו ועד לאיזה כלום היא תגיע, לפני שתשיב את נשמתה לבוראה.
אני ניזכר בימים אלה באימי עליה השלום.
לא, זה לא נכון. אימי תמיד תמיד נמצאת בחיי.
כל פעם שאני ניכנס למטבח היא כבר שם מחכה לי.
כל פעם שעוגת השבת מציפה בריחותיה את מרחבי הבית, היא כאן.
תמיד היא כאן.
אך היומולדת של אבואלה מחר והפוסט של אבא של מאיה היום הביאו לי זיכרון אחד כואב.
* * *
בימים האחרונים של אימי באתי לביקור עם בנגדול.
כבר שבועות רבים שאימי לא מזהה אותי וקוראת לי בשמות משמות שונים.
אני מתאר לעצמי שהיא כן יודעת בבפנוכו שלה מי אני, אלא שהצומת העצבי של שמי נימחק ממנה.
מעוללות הזמן של רוב גיל (שאין בו שימחה תמיד).
אני מתקרב לאימי מנשקה ומחבקה ומושיט את ידי אל בני שיתקרב גמהו.
המבט שלה כבר אינו המבט שיודע לחבק, אך הוא מאיר והיום במיוחד.
נוכחותו של נכדה הגדול מאיר חיים בליבה.
(אה, אתם לא משערים כמה אור מעלים הנכדים אצל הסבים שלהם!)
הוא מתקרב אליה ומניח את ראשו בחיקה.
היא מלטפת אותו ביד זקנה וצבוטה ורועדת.
מפיה עולים מלמולים קטועים של שירה באידיש.
כל מה שהאוזניים שלי מצליחות להציל הוא את השם שלי.
כך היא שרה לנכדה ובפיה שמי.
זה היה רגע קורע במיוחד.
רגע שקשה לשכוח.
רגע מאוד מדמיע.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
