| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2008
הגיעה העת
הגיעה העת לומר להתראות.
להיפרד.
אריה ורוזן יודעים ומרכינים ראש.
צועדים בהכנעה אחרי הדון שבא לקחתם למנזר.
אני מלווה אותם בעצב רב ומתקשה לסגור את הדלת.
הכלבים מסרבים לצאת.
הם ואני נקרעים מרצונותינו האחרים.
מוזרה לי הפרידה הזו.
כמוה לא הרגשתי אף פעם.
הדון והמנזר מחזירים אותי לאחור.
לתחילתם של המאורעות שתועדו כאן בדפים של יומני אלפוחרה.
המקום שבו נולדתי מחדש והכיל אותי.
כשסיפרתי את סיפורי ריגשו אותי האנשים שכאן בתגובותיהם.
התגובות האלה ארגו את הסיפור שבתוך הסיפור.
את היכולת והנפלאוּת של המקום הזה לחזק ולכוון.
ומכאן קצרה הדרך להבין איכזה שאני עדיין כאן אחרי כמעט 52 חודשים.
למרות שלכל מקום אחר הגעתי בכדי לברוח.
אז הנה במקום הזה אני מתמיד זמן רב כלכך.
חלפו ארבע שנים בדיוק מאז שביקרתי את הדון שם במנזר בו נולדתי.
והיום הוא בא לבקר.
לומר שלום ולקחת את הכלבים למנזר.
כי ביומשני אני יוצא לדרך ארוכה.
לנסות ולסייע לאנשים בארץ רחוקה מכאן.
כלכך מרגש היה.
ארבע שנים מאז הפוסט.
הדון שבא לחבק ולטעת כוחות.
אָמוֹר שכבר איננו אך רוחו איתי בכל יומויום.
ואתם שמלווים אותי כברת דרך ארוכה.
חבילה שמכילה הרבה ניסיונות והתרגשויות לרוב.
חבילה שתחת עטיפותיה מצויים פרקים חשובים מחיי.
עתה אני יוצא לדרך ארוכה.
אנבטוח שאָמוֹר מביט מחייך.
הוא הצליח אותי להצליח.
הוא שלימדני משהו על אהבה.
אני אנסה להעניק ממנו וממני לאנשים אחרים.
הרבה פרפרים מתרגשים לי בבטן.
אני מבולבל לא מעט ומתרגש עוד יותר הרבה.
ביומשני אצא לדרך.
להתראות בינתיים.
כשאצוץ שוב כאן, אהיה שונה.
להתראות חברים שלי 
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
