| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2004
בן ואב, אב ובן
אתמול ביליתי עם זיתים.
אפשר.
אספר בהמשך הימים על החוויה.
שבתי בערב הבייתה וראיתי את מכתבך גמאמא, לבנך.
ליבי נחמץ.
גם כי אני מאוד אוהב אותך האישה אחותי גמאמא.
גם כי אני רוצה לראותך עם שימחה ביחסייך עם בנך.
כן, וודאי שאת שמחה בו ואיתו, אך יש וְהָאֵלֶם ביניכם מכאיב לך.
מתסכל בחריפותו.
ואז גם אני כואב איתך (מין שריטה שכזו).
הייתי בביתך.
נשמתי את המשפחה שלך בביתה.
אני יודע את אהבתך לבנזוגך.
לילדייך.
את אמא למופת.
גם ילדייך יודעים ומכירים.
עדיין לא הבשיל פריים.
תני להם זמן.
היי סבלנית באהבתך.
במשך הזמן התכתבנו בנושא.
אני רוצה לשים כאן חלק מתגובותיי אלייך.
מתובלות במילים של היום.
אספר את סיפורי שלי.
מקווה שיסייע לך.
יקירתי.
אין פתרונות קסם לגידול בן חכמעשרה...
בזמנו בדקתי, ולא מצאתי אף ביצפר ללימוד.
המון ספרים, אך אף לא מורה אחד.
אני חוויתי את התקופה הזו כמו שירות צבאי למען המולדת.
חובה להיות שם, אך לא לחפש הנאות ותגמולים מיידיים.
לעבור עם הילד את התקופה הזאת, זו חוויה מחכימה מאוד.
מתסכלת, אך בדיעבד, אני יודע כמה למדתי על עצמי.
על סבלנות.
על אהבה.
על גידול.
חוויתי כמה טעויות שעשיתי עם בני הבכור באותה התקופה.
טעויות שלימדוני להיות קשוב, אך לא להכתיב את רצוני.
לתת מקום כמה שיותר לתיסכוליהם.
לוודא שלא יפגעו בעצמם.
שכמה שפחות יפגעו במרקם חיי המשפחה.
זה קשה.
יש וזה ממש בלתי אפשרי.
באותה התקופה למדתי מה פירושו לתת מרחב לאחר.
לקבל.
אני חושב שתקופת ההתבגרות של ילדיי הייתה לי למכללת חיי.
אף פעם לא הייתי אב מעניש.
העונשים שלי היו קלילים, ולכן היו משמעותיים יותר מההכבדה הנפוצה בין הורים לילדים. הצורך להכביד את העונשים כדי שיורגשו, כדי שיובנו, כדי שיילמד הלקח הנדרש.
כל עונש קטן לבניי, היה מתעצם בהשפעתו עליי.
לכן לא יכולתי.
חסרוני זה, הפך לייתרון, הן ביחסיי עם בניי והן להם.
הם הכירו מהר מאוד את חולשתו של האבא שלהם, ולמזלי לא ניצלו אותה.
רק ניסו באמת שלא להכביד את עונשיי.
מנגנון מוזר בין אב לבניו.
אני יודע שכל אם, כל אב, כל ילד, הם עולם ומלואו.
האינטראקצייה הזו בין הורה לבנו היא כה ייחודית. כה מיוחדת.
לכן קשה מאוד ובלתי אפשרי להכליל.
ובכל זאת, כדאי תמיד שוב לחשוב בפני מי אנו עומדים.
בפנינו.
בפני בנזוגנו.
בפני ילדנו.
ולחפש את נקודת המפגש המקילה.
על בננו.
על בנזוגנו.
עלינו.
בדיוק לפי סדר זה.
יש והגעתי עם בן לצמתים קשים לחצייה. של עימותים. של חוסר קומוניקציה.
של פגיעה שלו בי. לעיתים מאוד קשה.
ואז לעיתים גם פגעתי בו, בהיסח הדעת, או בחסות האגו שהתעורר לפתע.
רק הרכות וההבנה והקבלה שבי, איפשרו לי חצייה של צמתים כאלה.
אז למדתי לוותר על האגו של האב שבי.
לקבל ולהכיל את בניי.
להסיג את רצוני שיבינו. לוותר על יתרוני כגדול מהם, כדי שיקבלו.
למדתי אז מהי אהבת אב לבן.
אולי גם משום כך זוכה אני היום לאהבתם.
להערכתם.
לרצונם לנשום אותי.
כשמתתי, אז כשהיו לי דומי הלב.
התעוררתי לחיים עם מוות.
עצמות, ללא עור.
כך הרגשתי.
נשימה ללא אהבה.
ההיא שהייתה, סירבה להזדהם.
רק בניי היו שם.
רכים.
יפים.
מגישים לי את פירות אהבתי אותם.
חוסר רצוני לחיות, היווה עבורם רק סיבה להחיותני.
להצעידני כל יום עוד צעד ולעוד נשימה רצונית.
משום חמלתם, משום אהבתם חי אני היום.
בן.
מכמה שורשים הוא נגזר:
בינה והבנה ובניין.
הכל בהם.
ענקים הם בנינו.
רק צריך לתת לפרי להתפתח בדרכו.
בזמן הנכון שלו.
עם אחד מפניה של האהבה.
אורך הרוח.
וכל זאת היה עבורך גמאמא.
גם עבורכם הורים.
גם עבורכם בנים ובנות להורים.
לא יודע מה תעשו עם המילים האלה.
אך לא כל מילה היא לעשייה.
יש מילים שהם לשם בניית גשרים.
לבחון את עצמנו מול עצמנו.
לאשר את החיים שבנו.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
