| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מזיע
עדיף להניח את השירה הזו חזרה למגירה התחתונה. לשם היא שייכת, היא כבר לא חלק חי ופועם ממני. היה, הייתי שם ועתה, חלקים עליהם אני בנוי וחומרים מהם אני מורכב. על תל ביתי בנוי, ושכבות לו לרוב. באחת מהן אפשר למצוא את ברצלונה שהייתי בה. לא שלי היא, רק שרידים למעמיק לחפור.
היום החמצתי במטבח כל דבר שלא הצליח לברוח ממני, מקיף את עצמי בחמיצות. אחרכך התבוננתי סביב ונבהלתי מהכמויות המוחמצות וירדתי לים. שם היה מלוח וטעים, מזיע. נזכרתי בימים אחרים של לא מזמן. ימים שעדיין חיים בי. ימים של בניין בית, מזיע. של נקבת הקוּדוּ שמביטה בי. מחיה אותי, מזיע. הנה עוד תמונה. בכדי לזכור.
| |
אשת הקודו
חם היה. היום היה לוהט.
כל שביקשתי להישאר בבונגלו לבדי.
בלי הפרעה.
בלי מצגות ובלי ההצעות הכי הכי שיבריקו את הפרויקט.
גם נשיקה לא ביקשתי.
הרי הכל בער מסביב והמזגן לא עבד.
ניסיתי לקרוא בלי להזיז את הגוף לפעילות יתירה.
וזה די הצליח לי.
הזיעה התייבשה.
אריק דה לוקה הפעים אותי.
רוח קרה נשבה לפתע.
מישהו שלף אותי מהחום ולקח אותי לבועת הקרירות שלו.
הרמתי מבט וראיתי אותה.
אשת הקודו עמדה מול חלון הפאטיו.
מביטה ולא מוותרת.
היא מכירה אותי?! בלב נרעש הבטתי בה.
לא, הרי היה זה במקום רחוק ובזמן אחר.
אך בכל זאת, אולי יש להם תקשורת אחרת.
היא אשת הקודו ואני חתמתי איתה על חוזה.
הן מפתות נשות הקודו, מזמינות.
מכור אני הולך אחריהן.
| |
קודו
וכלכך שונה הוא הגבר של המישפחה.
חש הוא מלא עיזוזי גבורה,
ברעמתו ובקרניו המפורסמות.
אני אוהב הרבה יותר את מרחבי עיניה של אשת הקודו.
| |
שתי מילים
תמיד אפשר לפתוח במילים של חיים ואהבה.
או של מוות וחשיכה.
גמשל אור.
הפעם הבחירה לא הייתה בידי.
רק הקבלה הייתה שלי.
אני לא יודע מה היה במילים ההן חשוב כלכך, שכה הרבה מחיי נתתי בכדי להביא אותן אליה. אני מקווה שהאישה זכתה בהן.
כבר בבוקר יכולתי לחוש כי משהו עומד להתרחש. העשב היבש ניסר ברוח. היה נדמה לי שאני שומע לחישות ממרחקים. אך באפריקה, כמו באפריקה, מגיעים הקולות ממקומות מוזרים. כך הפלגתי לי במחשבות מצפה שנגיע בסופו של יום למחנה הלילה, ונתחיל להתארגן לשהיה עד לראשית אוגוסט.
ואז היא נעמדה מולי. ידעתי את יופייה מתמונות וסיפורים סביב האש של הלילה, אך לא זכיתי לראות אותה. היא נעמדה מול המכונית מסרבת לנוע. מהפנטת אותי במבטה. כמה זמן אני כלוא בתוך המבט הזה. לא יודע. זמנים רבים כנראה. הלחישות נהיו ברורות מאוד. מאזכרות את שתי הנשים שבשיר. הרי הבטחתי ללוות ואומנם קיימתי. עתה הדרישה הייתה ברורה. אני חייב לבוא למקום שאיני מכיר ואולי לא אשוב משם. כך הלחישות הסמויות מהעין וכך נקבת הקוּדוּ המדהימה הזו שלא מוותרת לי ולו במילימטר. אני והיא הופכים להיות צעד משותף. היא קוראת אותי בכף ידי הפתוחה.
היבטתי לפרסיליה שדמתה לדימעה נוצצת בשמש הצהרים. היא ירדה מהמכונית ועברה למשאית הסיוע. כדי לייצר את הלבדיות לחצתי על דוושת הדלק. עצרתי את המכונית וירדתי לערוץ. משם נישאתי למקומות של אי-פשר. שבהם יש רק קפלים של חיים. אחרי ארבעה ימים שבתי. כך הם אמרו לי. בלי קול, בלי נשימה, בלי כליות מתפקדות. עם לב שקט וחלש מידי. עם ידיים לא מתפקדות. ניסיתי לדבר ולא יכולתי. לאחר עוד שישה ימים של רצון לשוב. של מאבק במשא שהבאתי משם התחלתי להבין את הצללים שהקיפו את המיטה שלי.
כמעט דבר ראשון שעשיתי הוא להתקשר ולומר שתי מילים.
אתמול חשתי שהמילים כבר ניפרדות ממני. מנסות לשוב לצור מחצבתן. התקשרתי והן נטשו אותי. אני מקווה שהן הגיעו לביתן. כי האישה האחת לא תנוח עד שהאישה תזכה במנוחה.
אני יודע שדבריי סתומים. ולא בכדי.
כמו תמיד, אפשר להמשיך הלאה.
לבלוג קריא וברור יותר.
לפחות אפשר להנות מנקבת הקוּדוּ היפהפייה הזו.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
