 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
יש!
שקיעות אובך הן מהמוזרות שאני מכיר.
כל גרגר אבק הופך למראה זעירה שממסכת את גווני השקיעה.
באותו היום במדבר, הרוח היכתה ללא הרף, מכסה את הכל בשכבת גרגרי אבק.
רגע לפני שחזרנו למקלחת הגואלת, העין שלי נעצרה אצל חנקן ארוך זנב שנאחז בכל כוחו בענפון, כנגד הרוח שניסתה להטיחו לקרקע.
אחרכך בנבני טען שזה לא כוחות, רוח חזקה כלכך כנגד ציפור קטנה כזו.
הוא גם היה מודאג שהרוח עלולה לשבור את הזנב הארוך שלו.
למחרת בבוקר, בחצר הבקתה, ראינו חנקן מלקט ובנבני שמח כלכך.
יש! הוא צעק בשימחה מתפרצת. יש!
אני רק הצלחתי לתפוס את החנקן מראה לנו את זנבו המפואר.
יש! כלכך הרבה שימחה יש בקריאה הזו.
שבת שלום 
| |
נרות שבת
ירדתי היום לים לברך את השבת.
נזכרתי בימי שישי באפריקה, שם אהבתי מאוד לברך על השקיעה, כנרות של שבת.
זוכר ערב שבת עם שני בניי, כאשר בירכנו מול שיח שושנת אימפלה שזהרה בשלל אורותיה.
בלילה אישהּ תבהיק למרחוק תמשוך את התועים אליה.
רק לראותם, כנרות של שבת.
שושנת אימפלה מול שקיעה
| |
יומן סערה
אבק (מתוך יומן אפריקאי שלא פרסמתי כאן עדיין)
שלהי אוקטובר 2008
והרי כל הזמן התבכיינתי כמה חם ויבש וכמה אני עורג לגשם, ומרוב סופות וסערות של הימים האחרונים וצהלות השימחה שלי שכחתי לספר לכם. התקופה הגשומה כאן! בגאון היא מטיחה את ממטריה וברקיה בנו ואני נהנה ללכת ולספוג טיפות גדולות לעורי הבקוע. לא רק כאן קיטרתי, לכולם שידרתי את מצוקת היובש שבי. אני מקטר ונענה בחיוכים שכאשר תגיע סופת הברקים הראשונה אעצום עיניים ואתחבא עד יעבור זעם. רובה של אפריקה הדרומית מאוד גבוה והבדלי הטמפרטורה הקיצוניים בין שכבות האוויר יוצרים סערות וברקים לרוב. ואני, למוד פלורידה, על סערותיה הטרופיות השבתי בחיוך וציפיתי. האמת שנמאס לי כבר לחכות. כי בינתיים העור שלי שלא מגיב היטב ליובש התבקע בעידוד התרופות שאנחייב לקחת. הלילות שלי התקצרו לפי מד הלחות. ונמאס לי.
ואז הגיע ג'רמיה עם הצעה מוזרה לצאת לצפון ולפגוש את הסערה הראשונה ולכשתגיע, לעמוד מולה שמח ללא יראה. ג'רמיה, בנוסף לכל מעלותיו, מסוגל להריח כל ציפור ביישנית ממרחקים ומזהה אותה לפי הבהוב קלוש של הכנף. עתה, כאשר אנשוכב באוהל המאובק שלנו אנמקווה שחוש הריח שלו לסערה המתקרבת מפותח גמהו. כי בינתיים אנחנו כבר בדרכים, מצויידים בכל טוב התקשורת וציוד מחנאות וגשם אין, ואף ברק לא חצה עדיין את השמים מעלינו. בינתיים אנו פוגשים פילים מאובקים בדרכים שמייחלים שבעתיים לגשם שיבוא. הם מאוד איטיים הפילים. מודדים את צעדיהם בקצב הסלואו, כאשר המבוגרים מאיצים בקטנים יותר להשתרך. כי הפילות המבוגרות יודעות היכן הם מקורות המים שיתמלאו ראשונים. ואנחנו אחריהן, בוטחים בזכרונה של הפילה המנהיגה.
אבק ואבק ועוד. זה כל שאנו אוכלים ביומיים הראשונים למסע. מעט ציפורים, בעיקר אלה החוֹליות שמוצאות את מזונן בשרידי בוץ שכמעט ויבש. אני מנסה לברוח לישרא מידי פעם. להגיב לחבריי. לקנא בגשם שפוקד את ישראל. אף פעם לא התאוויתי כך לגשם. בלילה לאחר שהקמנו את המאהל שלנו, נרדמתי סחוט מיובש ומאבק וחול. חלמתי על מים. על מפלים וטיפות מחיות נפש. על קרירות.
זוג כַּרְוָונִים סנגליים
לקח לי זמן להבין שהגשם לא חלום הוא, אפילו אם בחלום הוא הציף את הכל. אנחנו התנחלנו במרכז שיטפון שהגיע מאישם ומצא אותנו חולמים אותו. למזלנו זה לא היה משטפונות הערבה או דרומאנדלוסיה שמביאים בקירבם טונות של סלעים ועפר. סתם פלג מים עז שחיפש את דרכו מההרים לעמק שלמטה. ג'רמיה הגיע במהרה מבוהל, כי מסתבר שפלג קטן מבשר על בוא אחיו הגדול ממנו כמה מונים. רצנו ואצנו ועלינו על גבע סמוכה רק בכדי לראות את מיטב מטלטלנו נסחף במורד עם האח הגדול.
**
זה היה זיכרון הגשם הראשון בשלהי השנה שעברה.
השנה שבנו לאותו המקום בכדי לספר בסיפורי האבק של אז.
להפתעתנו מצאנו שרידים של אוהל קרוע ושלפנו אותו מתוך החול והאבנים. בחיטוט בתוך קרבי הטלאים מצאתי מה שהיו פעם נרות, מעוכי זמן, מצופים בצהוב של אבק מדבר. גם כמה קרעים של קופסת קרטון נפלו מתערובת הטלאים. צבע הקופסה כבר לא היה ירוק. אך עדיין אפשר היה לקרוא: "מנורה" ולראות כמה קנים מלוגו המנורה. הייתה בי התרגשות של מוצא שלל רב. ג'רמיה ואיברהים התערבבו בנוכחותם ברוח המדבר שנשבה בנרות מהזכרונות. יום שישי. את הנרות אי אפשר היה להדליק, הן היו יותר עיסת שעווה מוצקה מאשר נרות. סיפרתי לג'רמיה את סיפור הנרות של אז, מלפני יותר משלושים שנה. בלי מילים הוא קושש זרדים, הניח בתוכם את שאריות הנרות והדליק אש. כך עמדנו שם, שני גברים רועדים בקור שלהי החורף. אחד מברך על מדורה בוערת. שני רועד איתו.
למי שמעוניין לקרוא בקובץ סיפורי המדבר של אז...
| |
חיבוק בוקר
אין כחיבוק בוקר.
לחוש יד ונשיפה.
זברות במסדר בונדינג בבוקר
| |
מַזְכּוֹרֶת פרחי לב
פרחי לב - זו עדיין מטאפורה ואף אחד לא הצליח עדיין להפריח פרחים מהצמחים שגדלים בלב.
אף אחד עד שהגיע בנבני.
אתמול הוא הסביר לי שיש לו מַזְכּוֹרֶת בלב.
אני: מזכרת?
בנבני: מַזְכּוֹרֶת, ללב יש מילים מיוחדות
אני (המום): אההה....
בנבני: כל פעם שאני מתגעגע אליך, אני מסתכל על תמונת סבא שיש לי בלב - סבא עם פרחי בוקר טוב.
אני (שלולית): ....
עצמתי את עיניי, מתמכר לריחו המתוק, וראיתי את ליבו פורח מולי.
| |
באגם הגעגועים
שוב האביב בוקע מתוך הסתיו.
כל שיחה עם בנבני מפריחה בי שימחה. מקרבת.
בשיחה הבאה אתקרב עוד מעט אל שפתיו.
כשאראה אותו ייפגשו שפתותינו.
הידיים הקטנות והחזקות שלו יאחזו בי שוב, כמו אז. במעלה הלב.
לא ירפו.
**
כמו אז, בשדה התעופה, נפרדנו ואני פסעתי למכונית, גורר איתי את הריק הכבד שנשאר איתי.
ביקשתי שישובו בני ובנבני לעוד רגע, לעוד חיבוק.
הוא שמע את לחישות ליבי ושב.
ידיו הקטנות והחזקות חיבקו את רגלי ממלאות אותי שוב.
הסתובבתי לחיוך שעלה לעיניי: "שבתי לחבק אותך עודפעם סבא..."
אגמית מצויצת עם גוזלה
| |
מעשה ניסים ליום הכיפורים
שוב פוקדת סערה את העיר. זו לא הפעם הראשונה שיום כיפורים מזמין אקלים של הזיות יהודיות לביתי. הרהורים על דימויים ודמיון שעולים ממני ומביאים את הסערה עד לגרון. ירדתי למטה לחוות סערה אחרת. הרוח צרבה בי והטיפות הכו בפניי עד שהסערה שבי שקטה נוכח זו שבחוץ. טיפות המים שאוגרות כלכך הרבה זיכרונות הצליפו בי זיכרון רחוק של ניסים. ניסים שהיה בוכה ומצחק ומפיץ דמעות בבית ההבראה של אחרי המלחמה. על פי באר הדמעות שלנו גלגלו סלעים. צחוקנו היה שברירי, מיובש ומיוסר. והוא ניסים, מצחק ובוכה כממטרת דמעות. אם נשאל, היה משיב על לווייתנים שבאים לבקר אותו ומראים לו את דמות הבריאה שבה צחוק ודמעות. בלילה הוא נמלא ביצירי בריאה מופלאים אלה שמרפאים אותו, מחזקים את צחוקו ופותחים את מעיינות הדמעות. כולנו ידענו שהמלחמה פגעה בשפיותו גם, רק שאותנו היא ייבשה ואותו היא שפעה. בלילות המיוסרים בחדרי הקשבתי מקנא בזעקות השבר שעלו מחדרו. ידעתי שהוא מתמלא ומתנקה. אני שכבתי בשקט עם כאביי. ממאן להתחלק איתם. עדיין רבים היו המראות של המתים שחיו בי.
דמותו של ניסים לא הרפתה ממני והוא היה חוזר ועולה מידי כמה זמן. ככל שהתדירות פחתה, כך הבראתי עוד מעט. ניסים הבוכה וצוחק הפך להיות תמרור הבריאות שלי, כמה התרחקתי מהמלחמה וכמה התקרבתי לעצמי. ידעתי תמיד שזה תנאי להתקרב לעצמי, להתרחק מהמלחמה, עד שאתנתק. המהירות הפסיבית שהזמן הרחיק אותי מהמלחמה לא הספיקה. הייתי זקוק גם לפתח מנועים משלי. שיאיצו את הדרך. המנועים שלי לא מהמשופרים, הדרך עדיין ארוכה ועברו כבר שתי כברות חיים בנות ח"י שנים ועדיין לא התרחקתי די הצורך בכדי לצחוק את חיי. עדיין בכיו-צחוקו של ניסים מגיע ומראות הלווייתנים איתו. כל השנים האלה לא זכיתי לראות לווייתנים ואת משמעות הבריאה שניסים זכה לה עוד שם בבית ההבראה. כל השנים, עד השנה שעברה וגם השנה.
לא ידעתי כלל שלווייתנים מגיעים לחופי אפריקה. במקרה שמעתי עליהם, על הלווייתנים הדרומיים האלה – Southern Right Whales. הלווייתנים האלה שכמעט והוכחדו משום (כמו ששמם מעיד בחלחלה), שהם הנכונים לצייד. הם נוחים לצייד משום איטיותם וקלות גרירתם, כי הם צפים לאחר מותם. עתה, הם מתרבים שוב ושבים לקרבת החוף ואפשר לראות אותם שרים ומצחקים ומקפצים.
נסעתי לראות אותם ונדהמתי! הכתה בי התחושה שזכיתי (privileged) לראות את פאר היצירה. המשהו העצום הזה שמלא בחיים שוקקים, אורכו כ- 18 מטר ומגיע לכ- 80 טון. לראות את הלווייתניות מגיעות כלכך קרוב לחוף, שוחות על הגב, מכות בזנבן, ומזנקות לאוויר, זה מראה שאיני יודע לתאר את התחושות שהוא מעורר. הרבה שימחה ואושר לא ברור מציפים את הבטן, מרגשים את הדם. שוטפים את הנפש.
ניסים ידע כל זאת כי ידע להיפתח במידה הנכונה, גם לאחר מלחמה שאיימה לסגור אותו ולייבשו ממקורות הבריאה שבו. כך היא כמעט והצליחה לעשות בי. כך היא איימה על אחרים וכך היא הצליחה לעשות לכמה. צרורות המחשבות שיצאו ממני עם שימחת הלווייתנים היו דומות לזוהמה שהצטברה בריאותיי וביקשה לצאת. אני יודע שחלקי הריאות האלה כבר לא ינשימו אותי, אך הניקיון יסייע למקומות אחרים שהתאמצו בנשימה מאומצת, לקיים את הכאבים כל אותם שנים. ידעתי שזכרו של ניסים, הוא הנס שחי בי ולא ידעתי כי כך הוא. אך כדרכם של ניסים הם לא באמת מסתמכים על יכולתנו המוגבלת. הנס הזה חיכה בי עד שיעטוף אותו מראה הלווייתנים והוא ינבוט דרכי אליי.
גם את המסע השנה עם משפחתי, תכננתי שאזכה שוב לחוות בפלא הבריאה הזה. שאוכל לחלוק איתם בכי וצחוק שיבשו שנים רבות. שאוכל לצחוק את חיי שהיו. להתייפות שוב בעיני עצמי ומול משפחתי. וכך היה.
אני יודע ששוב אגיע לשם. הרי זה מרפא שחייב אני לעצמי, עד שאשוב לצחוק את שהייתי גם בלי נוכחות לווייתנים.
מפרץ של ניסים
| |
חסד ואהבה
במילים האלה אני רוצה לברך את מכריי וחבריי ואהובי.
כל הסליחות טמונות שם כבר, בילט אין.
אני מבקש משהו שיאיר את היום.
שיצביע על האור שאני מבקש.
העולם סגרירי ואפל כאן בשבת שלפני יום כיפורים.
יום מוזר.
אני מתאר לעצמי שפרחי בוקר טוב כולם סגורים עתה.
ככוכבים ביום סגרירי.
כשליחים של מבקשי סליחה.
מביטים למעלה ומבקשים את קרני השמש. בכדי לפרוש כנפיים ולהבטיח שמעבר ליום הכיפורים יש שמש ואור והרבה שימחה.
מוזר היה לי לפגוש את פרחי הגזניה הצהובה במדבר הקארוּ. בוקר טוב בכינויים העברי בגינות ילדותי. אחרכך כשגדלתי הם הפכו לפרחי ההסתדרות, כי כמוה הם לא עובדים אחרהצהריים. עתה אני יודע שמקורם ממדינות הדרום שבאפריקה, ובמדבר הם מאירים את הבוקר על רקע החמאדות שלא מסתיימות.
טוב להיזכר בהן ולהביט אליהן מאירות את יומי עתה, ממש לפני בוא יום הכיפורים על כל מראה הלהבות וזיכרונותיו.
יש בהם הבטחה.
שיאירו ימיכם ברוב חסד ואהבה
| |
זיכרון צבעוני
כבר כמה ימים שהכול מאוד סגרירי.
צבעי העולם נסתרים תחת מעטה עננים שמשחיר במשך היום.
מחביא אותי.
לקראת שקיעה נפרץ המחסום לרגע, לשקיעה שמבעירה את שאריות היום.
בערב, הגשם בא ושוטף הכול, מנקה את היום הבא.
אלה השעות שאני מסתייע בזיכרונות הטריים מאפריקה.
לצבוע את הימים באהבה.
**
בלילה שמענו אותו בוכה.
הוא לא באמת בכה, אך כך נשמע תינוק היער (Bush Baby) כאשר הוא מדלג בין העצים.
הבטחתי שנחפש אותו במסתור הציפורים עם זריחה.
למחרת, לפני אור ראשון של בוקר קר ירדנו למסתור, בנבני ואני.
בין לגימות חמות של תה, דמיינו את רכות פרוותו ואת עיניו הגדולות של תינוק היער.
אף פעם לא זכיתי לראות אותו, רק את עיניו המוארות כאשר הוא מדלג בין העצים וקורא את קריאות התינוק שלו.
קיוויתי.
ישבנו במסתור, צפופים. הוא בחיקי עם המשקפת, ואני בהיכון עם מצלמה.
קרני שמש ראשונות גילו את הסבך לצידנו, מאירים את העולם שסביבנו.
לא שמענו את בכיו, אך בנבני עם לב הרדאר שלו גילה אותו ישן בין הענפים.
"סבא, סבא, תראה אותו ישן. שם שם!" הוא לחש בהתרגשות.
קסם שכזה, בזכותו זכיתי גם.
ציפורים החלו להופיע, מקפצים ושרים לעולם על קיומם.
לשמחתנו, הגיעה גם Barbet מצויצת.
צובעת את הבוקר בצבעיה המרהיבים, מנפחת נוצות מול קור הבוקר.
היא חיפשה חרקים לארוחת הבוקר ואנחנו, מסופקים ומרוגשים הלכנו לשתות שוקו חם של בוקר.
| |
דִּיּוּק
"סַבָּא, סַבָּא, תִּרְאֶה!
"הַצִּפּוֹר שנוֹגַעַת בְּדִיּוּק"
נָשָׂאתִי אֶת רִפְרוּף שְׂפָתָיו
בְּדִיּוּק לְחָיַי
הַיּוֹם כְּבָר פָּחוֹת דּוֹקֵר
צוּפית מלכיט (Malachite Sunbird)
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
