 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
בִּצְחוֹקִים
בִּצְחוֹקִים
נִגּוּן בְּשִׂמְחָה וּבִצְחוֹק בְּמִלְּעֵיל, בֵּין בְּנִי לְבֵינִי.
בִּמְלוֹא גְּרוֹנִי צָעַקְתִּי אֶת הַצְּחוֹק.
אֶת צְחוֹקִי הַמֵּיטָבִי
שָׁלַחְתִּי לוֹ
מוּכָן בְּשִׂמְחָה לַצְּחוֹק
שֶׁיּוֹפִיעַ.
הוּא הוֹפִיעַ צוֹחֵק אֶת מַעֲמַקָּיו
בְּשִׂמְחָה הַחוּצָה
בּוֹלֵעַ אֶת עֵינַי
בְּרֶבַע צְחוֹק שֶׁלּוֹ.
בְּיַחַד
חִבַּקְנוּ אוֹתָנוּ
שְׂמֵחִים
בִּצְחוֹקִים מִתְגַּלְגְּלִים.
| |
מנת אור עם כל התוספות
הכי טוב ימי אביב עם אורשמש לרוב.
¡כלכך הכי טוב!
כי כאשר השמש נדיבה, גם האנשים כך.
עם פנים ועיניים קורנות ומקרינות אור רב.
ברור, היום הזה הוא יום האור הנדיב של
האביב.
יום הביותר של האביב, יומשמשמחייכת.
ביום הזה חלפו מעל המלחה שחפים
אמריקאים(?)
(מה להם כאן?)
כנראה שהאור והרוח, שתי אהבותיהן הגדולות
של השחפים, משכו גם אותן לכאן.
ויהי אחרהצהריים והשמש הרכינה ראשה, צובעת
את הפלמנקוס בזהב.
פתח סוגריים: הידעתם כי מנדלי מוכר ספרים הציע
לכנות את הפלמנקו "להבי", בספרו "תולדות הטבע" משנת 1866? :סגור
סוגריים.
רק בסרטי פרסום וקידום מכירות, ראיתי אותן
כאלה...
כלכך מוארות, כלכך חמות.
השמש מנסה למכור את האביב השנה,
עם מנות נדיבות של אור וכל התוספות
ומשיחות של שימחה.
מחייך נמנמתי עצוּם עיניים פקוחות.
לאחר זמן, ליבי פקח אותי לקינוח של אותו
היום.
גלגל שמש מאיר ולוהט התגלגל מעל הנמל והמפרץ.
גם כאשר המשיכה החמה להתגלגל מעבר להרים ולאופק, היא לא וויתרה והאירה ירח מתמלא מבהיק ויפה כלכך.
חשבתי שגם אתם תרצו ליהנות מארוחה כה מאירה עם כל
התוספות והקינוח 
| |
זאת שיחה
קטעתי את הפוסט אתמול, ולא דיברתי על בנים
ובנות. ולא דיברתי על אהובים ואהובות.
אך הם כולם שם. אני יודע כי קראתי את הטקט הזה עשרות פעמים.
אני שמח מאוד שכתבתי אותו.
הוא נולד ממצוקה, אך עתה יש לי עוד יתד להיאחז
בה.
בנוסף לנכדי היקר, בנבני הגדול, רק את בני
הצעיר הזכרתי שם מפורשות.
האיור המופלא שלו שבאופן קסום מדבר עם
המילים שלי...
כדי לזכור וגם כדי ליהנות אני שם את הגירסא
המלאה של האיור.
כאן אפשר גם לראות גם את המילים שלו אלי, ב- 15 בדצמבר, כאשר חגגתי 11 שנים להולדתי המחודשת.
איור של בני הצעיר - 15 בדצמבר 2011
אני מכנה את האיור: זאת שיחה.
| |
מסע בזמן
אפשר, וטוב שכך, להביט מאותו המקום ומאותה הזווית בשינויים.
בחוץ ובפנים.
שעות ישבתי וחיכיתי. הסערה באה ושכחה.
אחרכך העולם רגע לעוד מבט מאיר.
ובא הלילה עם תקווה וכוכבים
והחלטה לצאת למסע בתוך ביתי שלי.
יצאתי ואהיה כאן פחות.
| |
דור שני למלחמה שלי
יום עצמאות. עצמאות למדינה שנרכשה בדם ודמעות אינספור. יום עצמאות למדינה שממשיכה לקיים כך את עצמה כך. משומכך לי קשה לעבור מייד לשמחה, מיום זיכרון. מחר אשמח. היום אני במעבר. הדברים שכאן לא יזכוני בכל בית בישראל. אני מודע לכך. אני מקווה שהם כן יזכוני כאיש, כאבא וכסבא. הערב אני חושב על משפחתי. על מה שחששתי תמיד ולא העזתי לבטא. במהלך החודשים האחרונים כבר אין לי מקום להסתתר. אזלו בי הפינות ואני מישיר מבט אל עצמי ואל מה שהייתי למשפחתי.
סיפור חיי אין בו הצלחה משפחתית גדולה. המשפחה שעמלנו בה הרבה שנים התפרקה בסופו של דבר. היא מפוצלת היום בין שתי מדינות ואני עסוק הרבה ימים בלשלוח את עצמי למדינה שלישית. לא סיפור הצלחה. איך שאני לא הופך בזה, אני מגיע למלחמה אחת ולמציאות שלאחריה, אשר לא למדתי לגדול אליה. היו לי עוד שותפים, ובעיקר שותפה, אך את האחריות כולה אני לוקח. אני מתאר לעצמי שלוּ הייתי מבין מעט יותר את משמעות אחרי-המלחמה, היו הדברים מתגלגלים אחרת. אך לא כך קרה, ואני לא עמדתי בעומס של אחרי המלחמה. של לחיות עם חוסר תפקוד ואי יכולת. עם כאבים וביעותים. נכשלתי.
לתוך המציאות הזו של אחרי המלחמה הבאנו שני ילדים לעולם. היינו צעירים ולא ייחסנו חשיבות יתירה לתנאים ששררו בבית. כמו שלא חשבתי לשאול האם נכון למות בעד ארצי לפני אותה מלחמה, שכחתי גם לשאול, איך לגדל ילד במשפחה פצועה וגידמת וכואבת. אני לא שאלתי, אנו לא שאלנו, ואף אחד בסביבתנו לא טרח להבהיר לנו שהשתנו התנאים. שלהביא ילד לתוך מסגרת פצועה כלכך, דורש משאבים אחרים. משאבים שלא היו לנו. כך הבאנו לעולם דור שני של מלחמה. דור שני שסובל, אחרת מהדור הראשון, אך אני יודע היום שכואב לא פחות. לגדול עם אבא מקרטע וצווח בסיוטי הלילה שלו, לא מוסיף בריאות לאף ילד. לאכול ארוחת ערב של עוד פרידה מאבא שהולך לעוד טיפול, לא מבהיר לילד כלום, פרט לריקנות שאיתה הוא שוב יצטרך להתמודד. ילד שכך גדל עם מטען עודף שאיתו הוא צריך לקום בבוקר, וממנו הוא חושש בלילה.
עד השנה הוטרדתי מהבלחות של השאלה הזו, אך לא נתתי לה מקום. הרי גדלתי תחת מסרים שהמדינה היא החשובה מכל, ואין קורבן שהוא גדול מידי עבורה. בתת הכרתי חרטו את "טוב למות בעד ארצנו". שנים לקח לי לפקוח עיניים ולהביט ולהבין את המחיר. לא רק המחיר שאני שילמתי וממשיך לשלם, אלא מחיר שמשפחה אחת שילמה. כן אני יודע שזה בקטן, כי אי אפשר להשוות בין המחיר הזה לבין המחיר שחלל אחד משאיר אחריו. אני יודע ובכל זאת, המשכתי להלך בחיים תקופה ארוכה כעיוור לאשר התרחש למשפחתי. ניסיתי להסתיר. היום אני מנסה להבטיח שלא יהיה דור שלישי למחיר שאני שילמתי. שהתשלום שילדיי משלמים לא יוסיף.
זה פוסט חסר. הוא חסר את נקודות המבט של ילדיי ושל זו שהייתה אשתי אז. ואין בדעתי להשלימו... איני איש מקצוע ואני חסר את ההבנה המקצועית של מה מתרחש עם דורות ההמשך של משפחות נפגעי המלחמות. אני כן יודע שקיימים אנשים נוספים שחוו וחווים דברים דומים למה שכתבתי כאן.
* * *
פרקתי את המטען והוקל לי.
הנה הגיע המחר.
עתה אני מוכן לחגוג.
בואו נרים כוסית לחיי מדינת ישראל
חג שמח. שכולנו נדע רק שמחה ואהבה והרבה הרבה care
| |
מתענוגות האב
השמש מעל העננים עוד מעט תחגוג את יום השוויון.
היום בספרד חוגגים את יום האב.
וכך שימח אותי בני הצעיר היום.
לְאַבָּא נֶאֱהַב
הָאָהַבְתָּ אֶת אֲבִיבֵי
הַיָּמִים כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה?
הֲרֵי שֶׁאָב אַתָּה
בְּכָל עֵת, בְּכָל אוֹת
וּמָה עוֹד בְּכָל עוֹנָה...
| |
בְּנִי
מִתְבּוֹנֵן בִּבְנִי
בָּא עוֹמֵד וּמֵצִיץ בִּי
מֵאִיר אֵינְסוֹפִי
| |
שלם לא מושלם
הערת ביניים
עוד לפני שפינינו את הכלים כדי שיהיה מקום לשיחה להתרווח בינינו.
עוד לפני שהגשנו את מבחר הקינוחים.
גם את הקפה עדיין לא שָׁפַתְנוּ.
עוד רגע אשוב לשולחן, אך לפני שאשוב אני רוצה לומר כמה מילים מהמטבח.
אין בסדרה הזו שאני כותב משום סיפור שיובן. אלה אוסף של תחושות. תחושות שאגרנו ילדיי ואני עם השנים, ועתה הגיע הזמן (שאנו בחרנו) לפרוק. לראות אולי משהו מכל זה יתאים להם לקחת לבניין שהם עמלים בו. לי לקשט את קירות ביתי. לכן יש כאן יותר ציורים שנחרטו בלב ופחות עובדות מסודרות לפי איזו תכנית בנייה. כך אני מוסיף קינמון לקציצות, לפי הלב.
המילים שנכתבות כאן מציירות את הלבנים בדרך שבניי ואני פוסעים בה. לא תמיד אפשר לראות באופן חד וברור את גבולות הדרך, או את האבנים שמשרטטות את אותן גבולות. יש בכך סיכון של חוסר הבנה מצד הקורא ועוד יותר שאני או אחד מבניי, או כולנו גם יחד, נטעה במתרחש. ברור כלכך! הרי כל מערך הישרדותי בנוי על אותו סיכון שבהבנה.
אני זוכר בפעם הראשונה שהראו לי שלימון מואר באור כחול עדיין נראה צהוב. טריק ידוע של המוח שמקצר את הדרך בין צורת הלימון לצבעו. המוח לא סתם טעה. הוא ניסה להבין לי את שראיתי.
את הלב עוד יותר קל לבלבל, אני יודע.
ובכל זאת, הוא הדבר הכי שָׁלֵם לֹא מֻשְׁלָם שאני מכיר.
| |
2. שנאה
1. במטבח
אחת מהכפפות שנשאה את הקערה הלוהטת וודאי תתאים לחבוש את אצבעותיי שיהיו חסינות לאש. האורחים בשלהם, עסקו בלבלוס בשלי, מיציהם ניגרו ולסתותיהם הגו מילים צהובות על חיים ירוקים. האווירה התלהטה ואני נכמרתי אל תוך עצמי. רק שם אני נדון לכף זכות. ביקשתי את שהיה באותו היום. אתה בטח זוכר את אותו היום, לפני הבר מצווה שלך, את אבא וסבא שלך שנפלו מעולפים לרגליך. שום במאי לא יכול היה לייצר מעמד קורע יותר. המחזאי עמל 13 שנים שידועות לנו ועוד עשרות שנים לפני, להביא לשיא כלכך מושלם באכזריות וציניות. נקודה בזמן ששום כפפה לא תחסן בפני האש הקרה שאיכלה כמעט עד העצם. אך בסרטים פולניים כמו בסרטים מצוירים, גם קמצוץ מהבשר דיו היה בכדי להשיב את רוח הגוף. אומנם כבר לא היה אותו הגוף, גם לא אותה הרוח נשבה בו. אילמות חגיגית לבשנו למחרת לשאתך מילדות לנערות. לא לפני שאני וסבא שלחנו את ידינו הקרות למעמקי ליבך והראנו לך שנאה מהי.
מאז דיברתי אל ועם סבא שש עשרה שנים ולא העליתי על דל שפתיי. אילמים בתוך קרחון היינו. חוששים מהאש הקרה שתמיס ותכלה את מעט הבשר שנותר. לפני ארבע שנים כשסבא כבר לא היה איתנו, מצאתי את העוז לדבר:
הבאנו את בני, את נכדך הבכור למצוות.
יחד העלינו אותו במדרגות האלה של
נערוּת ומצוות.
יחדיו חתכנו בסכין את הצמה שלי.
כדי שאב ובנו יתאימו למופע של סבא בבית התפילה.
ואני התפללתי למקום אחר.
לזמן שונה.
ומשהו בי פקע.
כן, בני, פקע, אין משהו שיסביר טוב יותר, אם בכלל, את שאירע. סבא ואני דאגנו למתוח את המיתר שיהיה מוכן יפה לחיתוך. אני הוא זה שבחרתי לבצע את העקדה ואת השחיטה. עם סכין מטבח גדולה חתכתי את הצמה בזעם מצמית. אחרכך כבר התעלפנו והיה אמבולנס והתעוררנו ושתקנו. הו כן, שתקנו! כי אם ניסינו לדבר טולטלנו בידי צמרמורת משתקת.
רגע מצמית.
איך שרדת את זה אינלי מושג.
כשהתעוררתי, אני זוכר אותך נצמד לבשרי, מבקש להיעלם אל תוכי. לדבוק לנצח בבועה שתעלים אותך. מתוך האילמות הזו צמחנו שנינו מבקשים שיקוי שיחדש בנו חיים. אתה בנגדול שלי מצאת והצלת אותי ואותך. אתה גילית לי ששימחה היא אבן הפילוסופים של הנשמה. את זהב החיים היא יודעת ליצור מתוך כאבים שבנשמה. אתה לימדת אותי שיד ביד אפשר לברוא אב ובן שיהלכו יחדיו תמיד. מצד אחד אבא ומהצד השני של המבט בן.
הצמה, מאז חובקת את הזיכרון הזה, את סבא ואותנו. שנזכור את השמחה שלא נשכח את הברית הזו שבין אבא ובן.
רציתי להמשיך הלאה במסע, אך האורחים שיבחו את האוכל וגם רצו לדעת בכמה קינמון השתמשתי. כמו סבתא עניתי: לפי הלב. אנחנו עוד נשוב לדבר על לב.
| |
בלי שום קשר
1. במטבח
כבר סיימתי לתבל את הקציצות (אפילו שאי אפשר לסיים את הטעם). עתה הייתי בסופים של בין הקציצות שמיד ישובו, לבין הפירה שאני מאהב. כי פירה עושים באהבה או שלא עושים בכלל (כך הוא החומוס הפולני שלי). בבין לבין הזה, כשהייתי מרוכז מאוד, ברור שהופתעתי לחוש בחיבוקך המחשמל והנוכח. כאילו שהייתי זקוק, נשאת אותי למטבח אחר בימים אחרים. אתה זכרת, ובכל זאת ביקשת שאכתוב לך ולאחיך.
לכתוב. ימים שאני מחלץ מהכתיבה את הערות השוליים. הרבה שנים כתבתי דוחות ומאמרים והתרגלתי למכשיר הפלאים הזה. מקצר דרכים, נותן קרדיט במקום, שולח חוטים למקומות אחרים. עתה מאסתי בכתיבה לשוליים. עתה אני בא לכתוב לכם יקירי ממרום תשע השנים האחרונות. תשע שנים שנולדתי בהם ושחררתי אותך בנצעיר לדרכך. ואני לא רוצה להיקטע בהערת שוליים. לא רוצה רק לכתוב את החשוב שנכתב במסגרת העמוד הראשי, וכל השאר, אם קיים, לדחוק לשוליים או לתחתיות. לא רוצה לכתוב לבור תחתיות בתחתית הדף. רוצה לכתוב עיקר וטפל גם יחד. כך הטעם בדבריי יערב לחיכי יותר. כי למעני אני כותב. לאחרים אני מכין קציצות ופירה.
זכיתי בכם שני ילדים נפלאים שכמוכם. אני יודע שאיתך בני הצעיר שגיתי פחות, כל עוד פסעת בדרך שדומה לדרך של אחיך. אתה מחייך אלי עתה בנגדול, שיודע כמה שריטות נשרטנו בדרך. וכמה שימחה הענקת לי כאשר הצלחתי להמשיך ולפסוע איתך. למרות המעידות והעיניים הפגועות והכועסות. למרות השנאות שבדרך, ידענו שנינו להתגבר ולקום ולהמשיך הלאה ולהביא שימחה. כן, שימחה היא הסוד. שימחה על האהבה ועל הביחד הנפלא הזה שנקרא אבא ובן, בן ואבא - אבובן.
לקציצות אין מחר, אפילו לא אחרכך. טעמת את התערובת וחיך השפים שלך שלח חיוך לעיניך. מיהרתי להציל כמה קציצות ואותי מעוגמת נפש שרופה ובדרך הפנמתי את המבט שמרחיב את הלב. כותב ומחפש במבט, לוּ אימא הייתה נוכחת כאן לרגע. אני בטוח שהיא כן, והיא עם אבא בפינה שמביט בשקט. אני כבר יודע שהוא יגיע במערכה השלישית, משער שגם עשן יעלה מאקדח הזמנים הזה. יורה ירייה ואחרי עשור עדיין אפשר להריח את העשן שממלא כל פינה במטבח. שוב מטבח, זה כבר המטבח הרביעי שאני מהלך בו תוך כתיבה. לוח הזמנים נהיה צפוף עם הקציצות שזעקו לצאת. בנצעיר סייע לי עם טעם הפירה וקצות שפתיו ירדו בהערכה לטעמים שמזגתי. אספנו קציצות ופירה ואוסף ירקות מאודים לכלים נאים ויצאנו לסלון. האורחים שם ממתינים בקוצר רוח.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
