יומני אלפוחרה

ביום שישי עליתי לגג מנסה, מחפש את סבא.  היה יום כבד וגשום ולא מבטיח.  שום קרן שמש שמַקְלֵט הזמנים זקוק לו, לא נראתה בשמים.  לאחר כמה ניסיונות ירדתי מאוכזב הביתה.  בדרך למטה היה נדמה לי שצל עבר מחדרי כפוף על ערימת המחברות הישנות.  אחרכך בחלום ראיתי את סבא ביער יושב שפוף וכותב.  אני זוכר שרציתי להציץ מעבר לכתפו ונתקלתי בענף שהעיר אותי.  חבל, כמעט והצלחתי.  בעת שצחצחתי שיניים ראיתי את עיניי והכול היה רשום שם. הכול.  פלאים שכאלה.

'ימים קשים עוברים עלינו כאן.  אומנם החורף חלף, אך עדיין קר מאוד בלילות שביער.  עתה שיש יותר פנאי לחשוב, האביב מעיר את כל החבּוּרות של הנטישה והניתוק, של אי הוודאות לגורל המשפחה.  אני שואב כוח רק מהרצון שלי למצוא את בני היכן שהוא שם בסיביר.  לא ברורה לי כבר אם נכונה הייתה ההחלטה לסגת עם הצבא הרוסי.  המקומיים לא פחות מעוניינים לצוד נשמות יהודים.  כנראה משום שנפוצה שמועה שכמעט כל יהודי שנודד במרחבי רוסיה נושא זהב ותכשיטים על גופו. היה מוזר הפסח הזה.  לא יין ולא מצות, לא ספירת העומר.  ברכה ראיתי אם הצלחתי להשיג תפוח אדמה בימים האלה.  עדיין לא ברור לי איך ויתרתי על פת הלחם שקיבלתי בתמורה לכך שסייעתי לאיכרה אחת להעמיס את עגלתה שנתקעה בדרך סמוכה ליער.  עם חוסר המזון אני מסכין, מה שבאמת חסר לי היא התורה והמשפחה.  את נשיקות יום שישי עם בני המשפחה כאשר הייתי חוזר מבית הכנסת.  את החיבוק שלאחר ההבדלה.  ונשיקת ספר התורה, חסרה לי מאוד!  עתה אני מבין כמה כוח קיבלתי מאהבת המשפחה ומאהבת התורה.  אלה לא מילים, אלו חוטים מדלדלים ממני שאיבדו אחיזה, אולי לעד.  אני מקווה ומאמין שעוד יבוא היום ואתאחד עם בני ובנותיי ואזכה לראות נצרים חדשים לבני משפחתי.  אני מתפלל לכך יומיום ותמיד רואה את עצמי נושא ספר תורה ועיניי נוצצות מהתרגשות ושימחה.  כל כך חסרה לי האהבה.'

במסע הראשון שלי לפולין כתבתי על ספר תורה, או נכון יותר, על זיכרון של דף מספר תורה אשר נתגלה לאחר שנים רבות באחד מבתי העיירה של סבא.  דף, שכמו לב המשיך לחיות לאחר שנגדע הגוף שהוא שירת כל ימיו.  הדף לא מת.  הוא חי וזועק את שהיה.  את הביזה והשריפה.  את האצבע שהורתה אותו פעם בשנה.  כמו שעון עתיק שנעמד מלכת.  אין יותר אצבעות שיחלפו בין אותיותיו. דממת ההיסטוריה שהוא קופל בתוכו מרגע אחד של ניתוץ וביזה.  מאז הוא רק אור דהוי שמסרב לכבות.  מסרב לפנות את מקומו בין דפים אחרים של היסטוריה.  כדי שנזכור.  כדי שיאירו מילים אחרות את חיינו.

ושוב היום סבא בדבריו מזכיר לי שנזכור.

נזכור ונמשיך לחיות.

נבנה את בתינו.

נגדל ילדים.

נֹאהַב וּנְאַהֵב.

ולא נפסיק.

אני מקווה שסבא, עם זקן המשי הגדול שלו, מחייך אלי עתה בעיניו הכחולות.

הנה הילד הקטן זוכר ומזכיר.

בזכות סבא אני שוב מרגיש הכי גבוה.

הכי.

כי סבא הוא הכי.

לא רק עם זקן המשי

הוא מלטף הכי הכי.

גם במילים הוא יודע לחדור ללב.

שותק, נשען על החלון ומביט אל ירח שחתוך אלי.

מְחַשֵּׁב מֶרְחַקִּים מהילדות להיום. 

אני, היכן הייתי ואיפה הייתה אימא.

את אבא נשאתי בקרבי תמיד.  בעיקר אז.

הוא היה החלק הקשה בבטני.

הַחֵלֶק שֶׁרָצָה לִישֹׁן

ולְהִתְעוֹרֵר גָּדוֹל

חָזָק וְקָשֶׁה

כְּמוֹ אַבָּא

לֹא רַךְ כְּמוֹ אִמָּא.

הַשְּׂמִיכָה שֶׁלִּי הָיְתָה תָּמִיד מָגֵן.

הַחֹשֶׁךְ רִכֵּך אֶת הַפַּחַד מִזְּרוֹעוֹ שֶׁל אַבָּא, שֶׁיָּבוֹא וְיִשְׁמַע אֶת מַעֲלָלֵי הַיּוֹם שֶׁלִּי.

כִּוַּצְתִּי אֶת עֵינַי בְּחָזְקָה, עַד לִכְאֵב חָמוּץ.

לְהַקְרִין אֶת הַחֹשֶׁךְ מִמֶּנִּי. לְעַבּוֹת אֶת הַחֹשֶׁךְ שֶׁל הַשְּׂמִיכָה.  אוּלַי יַעֲזֹר.

כְּשֶׁהַמַּפְתֵּחַ הָיָה חוֹרֵק אֶת הַמַּנְעוּל, הֱיוּ גַּלֵּי הַכְּאֵב מִשְׁתַּלְּחִים לְאֹרֶךְ וּלְרֹחַב הַגּוּף הַקָּטָן שֶׁלִּי.  הַסּוֹף הָיָה בָּרוּר.

הַכְּאֵב שֶׁל הַסְּטִירָה אוֹ הַהַצְלָפָה הָיָה מַשְׁכִּיחַ אֶת הָרַעַד.  הַדְּמָעוֹת פָּרְצוּ מְרַכְּכוֹת אֶת הַגּוּף הַנֻּקְשֶׁה.

וְהָיִיתִי נִרְדַּם בַּשֶּׁקֶט שֶׁהֻפְרַע פְּעָמִים רַבּוֹת עַל יְדֵי בִּעוּתֵי עֵינַיִם עֲצוּמוֹת לִרְוָחָה.

בְּרַעַשׁ.

אפילו אם חלק מזה הוא אני, נניח, האם באמת זה חשוב גם היום?

היום אמא נמצאת, אני נושא את שמה.

ממחר כבר אשא תעודה המעידה על כך.

ואבא הוא רך, אינו קשה יותר.

וכך סבא ממשיך הבוקר:

שבוע חדש, פולין והגרמנים כבר מאחורינו.  כמה רעדתי הבוקר.  קר ורטוב באוקראינה.  המקומיים לא אוהבים אותנו וכחיות חושפים שיניים לעומתנו.  ללא הרוסים המגוננים רע ומר היה גורלנו.  אני חייב לעזוב את הקבוצה ולהמשיך לבדי, חסר זהות יהודית.  הַזָּקָן שאיננו לא מפסיק להזכיר לי מי אני ומה הייתי חייב לעשות רק לפני ימים ספורים.  איני מפסיק ללטף את מה שהיה זקני.  המגע מהרהר אותי ומסמן יותר מכל את המהפך, את השבר היהודי שאני חש.  הבדות היא עתה הכיסוי של חיי.  לבוש חיי שהיו נשאר מאחור בבית.  הברכות שהיו מנת חלקה של משפחתי בדורות האחרונים,  ייעלמו כטיח מתקלף ומתכלה.  הנה רק לפני חודש קראנו את פרשת "כי תבוא", פרשת הברכות והקללות.  קיווינו שהרעה המתוארת שם לא תפקוד אותנו, ולא כך היה.  אסון נפל עלינו כאשר מתואר שם.  הברכות התחלפו באחת לקללות רבות, ואנו רק בתחילת הדרך.  עתה אנו חיים את פרק הקללות.  אינני יודע במה חטאנו בבלי דעת.  אך גם אמונה בי יש, שעוד נשוב ונבנה וניבּנה!!

הזריחה מתעמעמת והבוקר הקר והלח חודר לעצמותיי.  כך גם המילים מספר דברים פרק כ"ח בפרשת "כי תבוא", הוא פרק הברכות והקללות.  ושם, אותו פסוק שמלווה אותי כלכך הרבה שנים.  פסוק שמשרה קור בעצמותיי, מחשיך את חיי כבר 37 שנים.

וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ.

בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר, מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

סבא ואני נפגשים בתוך מהותה המצמררת של הפוסטראומה.  הגירוש שלו מפחיד הרבה יותר.  אני מצליח להתחבר לסבא דרך המשפך המצמק שאני הייתי בו.  בקלישוּת החיים, בעוד רגע והנשיפה האחרונה עלולה לפזר את החיים לכל עבר.  פוף ונגמר...  ולא!

כי מתוך המקום הזה אפשר לעלות.

להמשיך!!

ערב חג היום.  גם בפולין הרחוקה של לפני 71 שנים ממש היום, ביום רביעי היה ערב שמיני עצרת.  יום אחרון לשהות הרוסית.  מחרתיים, מי שירצה ייסוג עם הצבא הרוסי.  ינסה להשתחרר מהצבת הגרמנית שאחזה בביתו.  כרגיל לשעת הבוקר, אני נמצא על הגג.  השמש כבר עלתה מאירה.  הסנוניות חוגגות על סעודת החרקים שעולה עליהם על פני האוויר החם.  שתי סנוניות הסתבכו מעט באנטנה על הגג.  בעדינות אני מתקרב לשחרר אותן.  משוחררות, הראשונה נשארת על מקומה, גם השנייה.  הן שרות.  הן מזמרות לי.  מדהים ביופיו.  אחר כך אחת באה ונוחתת לידי, לא חוששת.  אני מתמלא.  עכשיו אני רוצה להעניק מכל המרחב שגדל בי לסבא.  שנאבק במחשבות מחלישות.  שמנסה למצוא חוזק בימים שאין בהם חוזק.  בית במקום שהבית כבר כמעט ולא קיים.  כך עולים דברי סבא כהד בליבי.

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. כאלה הם פני הדברים עתה. רבים מאיתנו בוכים כבר את זכר העיירה והם עדיין בתוכה.  מקוננים בפני מי שמוכן להטות אוזן את מר גורלם.  רק אצל המתכננים לסגת עם הרוסים יש איזו בבת צחוק קטנה.  מבטים של תקווה.  היום ערב חג ומחר שמיני עצרת.  חג אחרון בבית הזה, שכנראה כבר לא יהיה בית ולא יספוג יותר חגי יהודים.  מאות שנים חייתה כאן משפחתי והנה הגיעו הימים האחרונים.  שמיני עצרת, מכל החגים  דווקא היום הזה מסיים את חיי כאן.  עוצר את כל ההיסטוריה היהודית שהייתה כאן.  יום לאחר מכן, בשמחת תורה, אהיה כבר בדרכים עם עוד אלפים שיחברו לרוסים.  שימחת תורה לא תהיה ביום הזה. לא הדרה ולא כבודה של תורה יבואו לידי ביטוי.  אני מתאר לעצמי שכל מי שיהיה בשיירה הזו, יהיה כפוף.  מי מעט יותר ומי שפוף מאוד.  האין-שימחת תורה תפער בי בור גדול וחשוך.  בור שנוח להתכרבל בו ולהתרפד בצרות שנחתו עלינו ובאלה שעוד יבואו.  לנוח על הכאבים ועל ההצדקות לסבל החדש שנפל עלינו.  אך אני יודע כי אין עלי כך לצאת למסע הזה.  אסור כך לצאת בתכלית האיסור!  בכך אני אמיט כישלון ואמוטט כל סיכוי שלי להצליח.  לכן, ברגל בוטחת אצא למסע.  בביטחון להצלחה.  בשמחה ששאבתי מכל שמחות התורה שריקדוני עד להיום.  כי משם כוחי ואני חייב להצליח!  אין מקום לכישלון.  כישלון פירושו שלא יהיה בכוחי למצוא את בני.  פירושו איבוד החיים.  ויתור על האפשרות לחבור יום אחד למשפחתי שבפלסטינה.  שום דבר לא מצדיק את הנפילה לתוך הכאב.  נפילה ללא קץ.  לא גילוח הזקן ולא נטישת הזהות היהודית שלי מאחור.  השם החדש שבו אזדהה יאפשר לי לסלול את הדרך.  להצליח.   אני מפחד מאשר אני מותיר מאחור.  ריק אני יוצא מביתי ואיני רואה מלפני אלא ערפל שמכסה על כל הבורות שבדרך.  בעוד יומיים אצא לדרך ואשמח ביציאה הזו לחיים חדשים.  אני לא אבכה את בבל.  אני אזכור את בני שממתין ואת ציון-פלסטינה שממתינה גם היא בקצה הדרך.  התורה היא תהיה איתי לסייע בידי.  בשמחה רבה ארקוד איתה בכל צעד שיקרבני לבני.

כך סבא שלי משוחח איתי הבוקר והדברים שלו ממלאים אותי בהרבה צידה לדרך שלי.  מביאים לי את הבית שבלב פנימה.

קטעי הרהורים על יומני המסע של סבא עליו השלום, שלא נכתבו מעולם (בסגול). 

*

שבת של סוכות הסתיימה.  קשה להאמין שרק לפני ארבעה ימים הגרמנים הסתלקו מכאן.  האנשים ממשיכים לנבור בהריסות ולטפל בפצועים הרבים מההפצצות של ערב ראש השנה.  מדברים על מאות הרוגים, רבים מהם פליטים שנסו ממערב פולין שכבר נכבשה עלידי הגרמנים.  תוהו ובוהו בכל. למחרת, בראש השנה חווינו את כניסת הגרמנים.  כמו רבים סביבי, איני יודע מה לעשות.  להישאר או לברוח.  הילדים כבר לא כאן איתי.  אך העסקים רבים ואחיי כאן ובני משפחותיהם.  כל יום שעובר מתגברת בי הדאגה לבני הצעיר שלומד בישיבה בסיביר הרחוקה.

הרהורים כאלה אני מצייר על סבי עליו השלום.  אביה של אימי שנשא הכול במשך עשר שנות מנוסה ונדודים עד שהגיע לארץ ישראל ובאמתחתו תעודות המעידות על שמו, תכשיטים של סבתי עליה השלום ולב שנחתם לעולם.  שדיבר רק עסקים ותפילות ולא יותר!

כל בוקר על הגג אני מתפלל ומחכה לאנרגיה הנקייה של הבוקר.  מבקש לדעת עוד מעט על קורותיך סבא במהלך המלחמה.  הבוקר עולה והזריחה מבעירה אש בקצות העננים, מדליקה בי משואות.  מדגישה את האפילה.

השמועות רבות הן.  אף אחד לא יודע כמה זמן יישארו הרוסים ומתי ישובו הגרמנים.  מדברים על כך שעוד שבוע הם יחזרו, ממש למחרת שמיני עצרת.  אני חייב לנצל את חלון ההזדמנויות הזה ולהצטרף לרוסים שייסוגו מזרחה.  טוב שהתכוננתי לאפשרות הזו, עוד לפני פרוץ המלחמה.   בזמן שנותר אוכל להעביר באופן מסודר את הרכוש ואת הבית לנשארים מאחור.  ביום האחרון אגלח ביד רועדת את הזהות היהודית שלי.  בברכיים כושלות אקרע מעלי את זהותי הישנה והמוכרה ואלבש את בגדי החולין שנתפרו במיוחד.  איני יודע איך אעשה את הלא אפשרי הזה, אך עדיף כך.  במחיר החיים שאוזלים כאן אוכל לרכוש חיים חדשים ואולי גם אמצא את בני שבסיביר.  אני חייב להתרגל לזהות המתחזה שנשקפת אלי מהמסמכים.  יש מחיר להתחזות ואני מוכן לשלם אותה.  כבר מחר אמדוד את הבגדים ואטמין בכיסים החבויים בהם את התעודות והתכשיטים.  אני חייב להצליח ולוּ למען בני.

היום אני בגילך סבא.  איני יודע מה היה עולה בגורלי לו הייתי צריך לעבור מלחמה נוראה ושנות הישרדות בסיביר ולהמשיך אחרי המלחמה את כל הדרך דרומה לגרמניה ולעלות לישראל.  מסע של עשר שנים במחוזות בלתי אפשריים.  בתנאים שאף אחד לא שיער קודם לכן.  אני מביט צרוב דמעות בשמש שעולה מתוך העננים הבוערים ומודה לך שעשית את כל המסע הבלתי אפשרי הזה בכדי שאוכל כילד לחבק סבא.  כדי שאוכל תמיד לחלום על ברכיך כאשר קלעתי צמות מזקן המשי הלבן והארוך שלך.

לוּ ידעתי בימי נערותי שיבוא יום ואת שמך אשא גם.

לוּ ידעתי שהשם שלך יישאני למקומות שלא ידעתי שקיימים בי.

לוּ ידעתי, הרי הייתי מבקש ומתחנן שתיפתח מעט את חותם השתיקה ותשלח ענפים מהקורות אותך אלי.  71 שנים עברו והשנה החגים יוצאים באותם ימים בשבוע כמו שהיו בשבועות לפני שהצטרפת לרוסים בנסיגתם.  כך, כל יום אני כותב סרט חדש על איך נראה היום שלך סבא.  מנסה בעירוב זמנים מוזר לחזק אותך מול מוראות אותם ימים.