 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
כַּף יָדִי
מִזְדַּקֶּרֶת
קְעוּרָה מוּלִי
חוֹפֶנֶת אֶת פָּנַי.
הַכֹּל הוֹפֵךְ
לְקִרְבָה מְתוּקָה
שֶׁל עַפְרֵי אֲדָמָה.
קַו חַיַּי מֵאִיר
אֶת הַטִּפּוּס
עַל הָהַר שֶׁלִּי.
| |
חסדים קטנים
חסד.
מילה חסרת פשר בעולמי.
אני מבין אותה רק בתחושה.
ברגש.
איני מבין את פירושה.
כך בדרך כלל קורה לי עם תכונות אנושיות לא ברורות.
תכונות הגוזרות אותנו כמין יצור ניפרד.
העברית שזורה בצירופי חסד.
מחסדיה של אישה, דרך מעשה חסד ועד לחסד האלוהי.
כל קשת החיים מצוי בשורש החסוד הזה.
עד כאן...
אלה היו כמה מלמולים על הכותרת שבחרתי.
בחרתי לשים היום מילים שכתבתי בצוהרי ה- 3 בינואר.
אור ראשון של בוקר העירני.
היה קר.
קר מאוד כשאתה מתעורר גבוה גבוה בהר בימים ראשונים של ינואר.
השקט חדר לכל.
פצעתי את הבוקר בתנועות המגושמות שלי.
התלבשתי ויצאתי מהמחנה.
בדרך חלפתי מאחורי השומר.
על מי הוא שומר בשממה ההררית הזו?
עלי ועל איברהים.
אנו מסומנים כאויבים וכסיבות למסע האבסורדי הזה.
למזלי הוא נמנם.
יצאתי מהמחנה ונעתי לכיוון צפון.
למקום בו היום העולה מתחבר ללילה.
קו תפר ברור, שאולי קיים רק בהרים.
התקדמתי בשקט, כמה שניתן להגדיר כשקט את האבנים המתגלגלות תחת מקל ההליכה שלי.
באור הצללים הזה לא ראיתי את איברהים המצפה לי.
ולאחר עיקול הדרך פשוט נאספתי לזרועותיו בשקט.
איברהים הוא בן המקום.
עתיק כמו האבנים וגומחאות הסלעים.
"תהיה בשקט" הוא לוחש לי בעברית הבדואית שלו.
אספתי את נשימתי וגם את יכולתי להזדקף.
"זה כאן", הוא לחש.
"צדקת בחושיך".
"מה, מי?" לא הבנתי מה יכול להיות בכאן החשוך הזה.
"בוא הוא לוחש לי".
התחלנו לעלות במעלה השביל הצר.
אני הולך כעיוור אחרי איברהים הבוטח בצעדיו האיטיים.
מתאים את צעדיו לקצב הצָבּי שלי.
לאחר זמן, איברהים משך אותי הצידה מהשביל והתקדם עוד כמה עשרות מטרים.
חשוך מאוד בצד הצפוני של ההר.
אלומות האור עדיין לא הגיעו לכאן.
אך אני מריח את הריח הכי מוכר והכי אהוב.
הריח שמלווה אותי כבר עשרות שנים.
אני לא רואה את פרטי השיחים.
אך יודע שאנו פוסעים בתוך ריכוז של צמחי לענת יהודה.
התיישבנו בפתח גומחה עמוקה בסלע וחיכינו.
התרגשות עצומה חלפה בי.
אנו בגובה של כ- 1500 מטר.
אין כאן ככל הידוע לי צמחי לענת יהודה.
אלא אם כן זה האוצר שלי.
שימים רבים לא ידעתי מה עלה בגורלו.
קרן אור ראשונה מגששת בין הסלעים ומאירה את החלק המרוחק מאיתנו.
שיח לענת יהודה מתגלה במלוא תפארתו הצנועה.
ירוק בהיר ורוטט מעט עם צפרירי הבוקר.
גוון הבוקר משכר.
הכי נקי וטהור שיכול להיות.
זך שלא יכול להזדהם.
האור הזה חודר לליבי כמו ששום מראה בוקר לא יכול.
עוד ועוד קרניים מצטרפות למחול הבוקר.
מרקידים את צמחי לענת יהודה מכל עבר.
חגיגה שמנפחת את חזי בהתרגשות גדלה והולכת.
אני מביט באיברהים והוא בוכה.
פשוט כך.
הבדואי המבוגר הזה.
שראה כבר כמה מחזות בימיו.
לא מצליח להכיל את המראה.
גם אני לא.
אחזנו ידיים וכתפיים בכדי להרבות את האור שהקיף אותנו.
אור היום כימעט מלא ולפנינו מתגלה שדה לענת יהודה.
כל חיי לא ראיתי יותר מכמה ערוגות.
וכאן במרומים השוממים האלה.
קרוב לראשית הבריאה.
מתגלה אוצר שאני טמנתי לפני כ- 30 שנה.
עם איברהים הצעיר שפוף וזורע.
חגיגה גדולה.
אנו מתחבקים כאחים שלא התראו שנים רבות.
מציצים לסביבותנו, כלא מאמינים, ושבים להתחבק.
שלוחה של אלוהים שחיה בי התחברה למראה.
לתחושות שערכו חגיגה לפנינו ובליבותינו.
רגע חסד.
אור של בוקר.
| |
אין לי זמן לתת לי זמן
אתמול כתבתי לחברה יקרה שלי:
אין לי זמן לתת לי זמן
משפט שמלווה אותי זה זמן.
מייצר התנגדויות סביבי.
אני כבר לא מתנגד לו.
הזמן בי.
כמו בכל אחד.
אינני שונה.
אני רק מודד את הזמן בצבעים.
פורט אותו על מיתריי שלי.
לא לפרוטות.
מְגַרְגֵּר אוֹתוֹ בְּעוֹרְקַי.
זְמַן. סוֹתֵר אוֹתִי וּמְעַנֵּג
לִהְיוֹת אֲנִי.
תַּחַת שְׁמֵי הָרְגַעִים
אֲנִי מְצַיֵּר
נוֹף כּוֹכָבִים נוֹדְדִים
דַּרְכִּי -
| |
רגעים
סיפור מסעי במידבר לוקה בחסר.
פשוט כי הוא לא סיפור.
הוא גם לא עומד להתפתח לכדי סיפור.
כשאני בוחן את חיי.
עולים רגעים.
רגעים יקרים או קשים.
עם העצב או השימחה שכרוכים בהם.
עם ריח וטעם של חיים.
כמו חרוזים הם מפוזרים על שולחן חיי.
לעיתים אני משחק איתם ושוזר אותם לידי שרשרת.
מוסיף את המילים הראויות לייחס חרוז לחרוז ונולד סיפור.
הפעם אני לא מתכוון לעשות את זה.
הפעם אני מספר על רגעים.
רגעים שחוברים לידי הארות המעירים סיפורי עבר.
מעוררים קודים רדומים ליצירת חיים חדשים בי.
יותר ויותר אני נהנה לטעום את הרגע הבודד.
לגלגל אותו על לשוני לפני שהוא מתעכל לו בעת הסייסטה.
כן, כל סיפור הנוסע במידבר הוא סיפור סייסטה שכזה.
אני נח וישן בזמן שהמערכת שלי מעכלת ומייצרת.
בימים אלה, אני מתעורר רענן יותר.
אני גם מופתע מהגילויים.
יש רגעים דומים כלכך.
תאומים של ממש.
ובכל זאת הם מייצרים רקמות שונות.
לזמן יש קוד גנטי שונה ממה שהורגלתי.
אני נהנה מהגילוי המתחדש בי.
| |
חגורתי
כמה מגוחך לכתוב עלי מקרטע על קביים במעלה ההר.
תמונת אבסורד.
זה הרצון שנראה (היום) גדול כמו פיל.
גדול היה עלי בכמה מספרים וכמה יכולות.
מגוחך, כי כלכך הרבה שנים עברו.
כי היום הקביים הם רק זיכרון כואב של בתי השחי.
כי רצוני אומנם התגמד, אך עדיין גדול על יכולותיי במספר או שניים.
אולי בכל זאת אני זקוק לאיזה משטר דייטה של רצון.
כך שמשמני רצונותיי יתאימו סופסוף לחגורת יכולותיי.
אולי.
ואולי אמתין מעט.
עוד כמה ימים.
עוד זמן או שניים.
כי יש בי תחושה פנימית ששרירי יכולותיי מתכיילים למידת רצונותיי.
מין מתנה של גיל או שימחה של הלב.
וְהוּא זוֹקֵף לִבּוֹ לִקְרַאת קִטְעֵי הַנּוֹף:
הִנֵּה פִּסַּת-יַרְדֵּן, כַּחֲגוֹרָה צָרָה
עַל מֹתֶן אֲדָמָה כְּהוּיַת סִדְרֵי-צוּרָה,
וְהָלְאָה, שָׁם – רֹאשׁ צוּק, צְעִיף-עַרְפִילִּים עָנוֹב,
נוֹשֵׂא אַבְנֵי-עֵינָיו אֶל שְׂחוֹק רִיסֵי-כּוֹכָב
וְאֶשׁד חַם שׁוֹטְפוֹ בְּצַעַר מְאֹהָב...
מתוך: מֹשֶׁה / אלכּסנדר פֶּן
יופי רב יש מצאתי כשהשפלתי מבט ממרומי ההר.
הואדיות המונחים צנועים למטה שולחים את יכולתם אליי במעלה ההר.
רק לרגע הצלחתי לעלות במרומי השביל.
ולאו דווקא בזכות כוחי שלי.
כוח שמשפיל את מבטי מולי גם.
הלילה יורד ומחבק הכל בשמיכה קרה.
אין ואדיות.
גם מותניי הלאות מהיום שקטות עתה.
רק זיו הכוכבים מביא שחוק ללב.
רגע לפני שעיניי נעצמות בשימחה חמה של לילה.
| |
השביל
התחלתי לכתוב את המסע האחרון שלי במדבר.
ובחרתי להתחיל דווקא באמצעיתו.
ביום הטיפוס הראשון.
לא בהכנות.
לא בדיונים עם השלטונות.
כך סתם, בטיפוס במעלה ההר.
כל כך, כי באותו היום התחיל המסע.
כל ארבעת הימים שלפניו היו מעין מסדרון שבו כולם הולכים.
רק ביום הרביעי ניפתחה לי הדלת האישית של המסע.
דלת של סגירת מעגל.
של צמיחה אל מקום חדש.
מתוך תבוסה ואולי אף השפלה.
אל הכלה וקבלה של עצמי אל משהו חדש בי.
כשאני יוצא למסע, אני תמיד לוקח איתי ספר.
לפעמים שני ספרים.
הפעם המליצה לי אישה יקרה לקחת את הספר "רצות עם זאבים".
ממש רגע לפני שרכסתי את המזוודה.
בדרך כלל אני לא בוחר את הספרים.
אני נעמד מול הספרייה ומבטי נקשר לספר.
אני שולף אותו, מרפרף מעט ומכניס אותו לתיקי.
וכך, שעה לפני כן, עמדתי מול הספרייה וספר שיריו של אלכסנדר פן: "לילות בלי גג" ביקש שאקחו איתי.
משורר משונה לי, הוא אלכסנדר פן.
סוער וכאילו נישכח בגינזך השירה העברית.
כמה משיריו אומנם הולחנו.
רומנס (בכל פגישה מקרית), וידוי (מעילי הפשוט ופנס על הגשר).
אך עדיין הוא משורר שנישכח, כנראה משום שהיה מגוייס פוליטית.
וכי יש משורר שאינו מגוייס?
שמחתי מאוד לקרוא כי בפרוייקט של עיריית תל-אביב, "שירה על הדרך", גם שיר הוידוי מופיע.
בכל אופן, אני לקחתי את ספרו איתי.
חבר ותיק ולא כלכך פשוט שכזה.
ולא ידעתי מדוע.
במלון בעיר זרה, נטלתי את הספר והתחלתי בפעם המי יודע כמה להתמודד עם הפואמה הבלתי גמורה שלו: "משה".
פרק ב' של הפואמה נקרא: "בדרך אל ההר".
הרי אני שוב עומד לעלות אל הר דומה.
קרוב להר של משה.
ושם בבית הרביעי הותקלתי על-ידי המילים.
שְׁבִיל אֲהוּב-סֶלַע. שְׁבִיל אַחֲרוֹן.
שְׁבִיל שֶׁל סְתוּמֵי-גּוֹלָל.
שְׁבִיל שׁוֹתֵת לַעַג. שְׁבִיל חַד-חָרוֹן.
שְׁבִיל הָאוֹחֵז לְטַרְפּוֹ בְּגָרוֹן.
שְׁבִיל מְקֻדָּשׁ וּמְקֻלָּל.
הכל חבוי בין המילים האלה.
תחנות המסע שלנו.
כמו נבואה המגשימה את עצמה.
לא אוכל לפרוש את כל היריעה מפאת הכבוד לחיים ולאלה שאינם איתי יותר.
חברי הטוב ביותר, אלכס (ושוב אני תמה על בחירתו של הספר של אלכסנר פן לבוא איתי), הוא כבר סְתוּם-גּוֹלָל והרבה בגינו של ההר הזה.
באחת, נזרקתי לאחור אל הזמן בו נכשלתי.
בו נלעגתי על ידי ההר הזה.
אל ההר שהביס אותי.
אל המסע של הארבעה.
מסעי שלי.
| |
נרות שבת
המולת קהיר כבר רחקה.
רק הריח הולך איתנו.
המידבר המבהיק לא הצליח להטביע עדיין את חותמו בזכרונות הריח שבי.
הג'יפ החבוט מטפס לאיטו בעקבות הרכבים שלפנינו.
יאן ואני כלכך זרים כאן.
הוא נראה ממש כתרנגול מפוחד.
פעם ראשונה בארץ הזו שלא נראית מכאן כמסבירת פנים.
הוא אטום כמעט לחלוטין למגע שלי בזרועו.
למילים המבטיחות שלי, שעל ההר הדברים נראים אחרת.
חניה.
אחה"צ של יום שישי.
הרוח חודרת את שכבות הבגדים.
מנסרת לתוך העצמות כמו דרך חמאה.
השבת היורדת מסיע אותי בזמן.
1977.
ארבעה גברים משרכים דרכם במעלה אותו ההר.
לבדם.
שׂמים מבטחם באיברהים שמכיר כל אוושת רוח וכל פיתול אבק.
אותה השעה.
אותו החודש.
אותו היום.
יום שישי.
עוצרים לנשום.
שותים קפה.
אלכס מציע להדליק נרות.
הרי שבת מתקרבת.
מקימים מחסה מהרוח השורקת ומנסרת.
שני נרות שבת על שתי אבנים.
מדליקים ללא מילה.
ללא ברכה.
איברהים מאשש את דעתו על היהודים המז'נונים.
הלוואי הייתי אוהב אותו כמו שהוא אוהבני.
שקט.
כולנו מביטים אל הנרות.
אצלי הנרות זורחים בלב היהודי שבי.
אלכס מוחה דימעה.
הגנרל מנפח חזה כמתקשה בנשימה.
חזרה להווה.
יום אחרון של 2004.
אלכס והגנרל כבר לא חיים.
איברהים הטוב והזקן איתי.
הוא ניגש אליי.
מחבקני ושואל בשפתיים ובעיניים: נרות שבת?
הוא זוכר את הרגע ההוא.
אנו פונים בשביל ולאחר כמאתיים מטר מגיעים לאותו עיקול.
לאותו וואדי שנשקף.
ההתרגשות משתקת אותי.
רק עיניים ולב אני חש.
איברהים מגיש לי שני נרות ושתי אבנים.
אני יורד על הבירכיים.
מאחוריי איברהים ויאן מחזיקים מחצית אוהל כהגנה מהרוח.
אני מטפטף מעט חלב על האבנים ומצמיד את הנרות לאבנים.
ואז, במקום ברכת הדלקת הנרות יוצא לי "יתגדל ויתקדש שמה רבא..."
הם כאן, אלכס והגנרל.
דקות של שקט יורדות עם השבת.
לפתע, משב רוח אחד ויחיד כיבה את הנרות.
התרוממתי בכבדות.
איברהים סייע לי לחזור אל הג'יפ.
סופסוף ריח המדבר חודר אליי.
גם יאן נראה מאושש יותר.
איברהים לא מפסיק לדבר.
המסע לבש מלבוש שונה...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
