יומני אלפוחרה

שלי.  זו לא פינה פולנית, אלא הפינה, שבה אנמביט בפנס הקסם  שמביאני לעולמות אחרים.  זו הפינה בה סקוטי עושה לי בים אפ, ואני מוצא את
עצמי במציאות אחרת.  באספמיה או בילדותי...

הלכתי לצפות בסרטו החדש של וודי אלן: "איש לא הגיוני".  הסרט מאוד וודי אלני ודי צפוי.  גם הציפיה להפתעה ברגע האחרון צפויה הייתה.  המשחק טוב.  הטקסטים שוודי אלן שם בפי הגיבור מקסימים בחולשתם האנושית.  ומוסיקת הג'אזשוודי אלן בחר נהדרת.  זו רק העלילה שעייפה אותי כמעט מההתחלה

אך נחזור לענייננו.  השתעממתי וקפאתי מקור המזגנים, כדרכם של בתי קולנוע בעת הזאת.  ואז על המסך, הגיבורה מקבל סוודר יפהפה למתנת יומולדת.  סוודר עם נגיעות של כתום שנגעו בטעמי.  הנגיעה הזו הספיקה לסקוטי להגיע.  התכרבלתי בסוודר, שהפעם התאים למידתי, כי הרי איבדתי 20 קילו ממשקלי בחודשים האחרונים.  ובזמן הזה, כמו תמיד, בום, וסקוטי עשה לי בים אפ.  ומצאתי את עצמי איפושהו בן חמש או שש שמשחק במכונת התפירה של אז.  הסקוטי הזה יודע להפעיל את צינור הזמנים, לא רק טכנית.  הוא יודע להתאים אותו לכל אחד, או לפחות אליי.

הילד הזה שיחק בזינגר אוריגינל, שאימי סחבה כל הדרך מגרמניה לפלסטינה ב- 1936.  אני מתקרב ואנרואה שהוא מכין גלידה ורודה- לבנה שנראית מקסימה.  גם גביע הוופלה נראה כלכך פריך.  אנלא עומד לפני הפיתוי וטועם.  ובליקוק אחד הוא ואני הופכים לאחד.  הוא זה אני ואני זה הוא.  הטעם גנעדן.  טעם שעוד לא נברא ביקום, וקיים רק בעולמי.  כלכך נדיר היה מופע הגלידה בילדותי.  הרבה יותר נפוץ היה קרטיב הלימון, כך קראנו לקרחון השטוח. או קרטיב לבן מרובע כְּתֵיבָה, בטעם לא ברור שכינינו אסקימו לימון.  הם היו כטעמים שלקחו אותי למעוף קצר.  אך לגלידה, כלכך ערגתי לטעם נימוח ולטעמי השוקולד-וניל.  טעמים אחרים לא היו בנמצא, אלא בדמיון הילדותי שלי.

מכונת התפירה זינגר, שאמא החזיקה כדי לתפור לנו את בגדי החולין והחג שלנו.  בימים ההם לרכוש בדים ולהזמין תופרת בכדי לתפור לנו, היה זול יותר מאשר לקנות בגלנטריה.  כאשר המכונה שבתה ממלאכתה, היה נפתח מפעל הגלידות על-ידי אוֹרִי הקטן עם הַחוֹלָם.  לא ידעתי הרבה על טעמים, מלבד השוקולד-וניל המוכר.  למרות שהיו כמה טעמים חדשים, באמת המפעל של אוֹרִי התגאה במבחר הגוונים שהוא הציע.  כל אפשרות של ערבוב צבעי הגואש שלי, הגיעו גם למוצרי המפעל, ולבגדיי.

היום אנמבין שמכונת הזינגר ייצרה שבילים ודרכים לדמיוני.  היא סייעה בידי לעבור את ילדותי שלא אחת הלמה בי במקומותיי הרכים ביותר.  ובבחרותי היא סיפקה לי דרכים לפתח ולפתוח את השקט שבי ובמקומות אחרים.

תודה לך סקוטי!

אם תרצו, תטעמו

מהגלידה הזאת שאני וחברה ספרדית מייצרים ביחד עד היום.

אני מכנה אותה אהבה ו- care.

מועדים לשימחה וטעמי
גלידה לששון

ברור שגלידה היא שריטה שלי עד היום.  סקוטי יודע אתזה :)

בלגן! איכשהו הפוסט החדש נכתב על הפוסט הקודם והוא נעלם ברחבי ישרא.

אני מצטער על הפוסט וכל התגובות שהלכו לאיבוד... אחרי כלכך הרבה שנים ישרא לא מפסיק להפתיע...

והנה הפוסט החדש:

**

כמו תמיד, אני מתרגש לקראת חג הסוכות.

הלילה הוא יעמוד בשערי גופי ואני אתרגש ואביט לשמים.

למקום שבעוד דקות תסתיר האדמה את אור השמש מהכדור האדום, שלו אני מייחל ארבע פעמים בשנה.  ירח שהוא הכי קרוב לאדמה שלנו ולכן הוא נראה כה גדול.  הפעם, לאחר 33 שנים שוב האדמה חוסמת בגופה את אור השמש לירח הגדול וגורמת לליקוי ירח אדום.

הלילה אני ארקוד את הריקוד הזה שבוער בי מיום שעמדתי על דעתי.  כה מגושם אני בצעדי ריקודי, אך מה לי לדעת את הקצב הנכון, הירח הרי נוטלני בזרועותיו ומחולל את חיי מולי.  הירח הראשון של השנה, גדול ואדום ובוער מול האדמה, יגאל אותי שוב מבתוליי.  בצעקת הפתעה ובהרגשת רווחה, של טעם השנה החדשה הנישא אליי עם מראהו האדום כדם.

טעמים רבים לו לירח.  אני יכול לחוש אותו בפי ובקצות אצבעותיי.  הוא לימד אותי להפוך את רקמותיי מולו.  לחשוף את המקומות הרגישים והכואבים ביותר בי, לפניו ולפיו המנשק והטועם אותי.  נותן לו להשקיעני בתוכו לריקוד שפעם לא ידעתי לחולל, לא ידעתי להביע.  עד שאיני יודע אם הוא בא לענגני או לנגוס את מזון הלילה שלו.

בלילה הזה הירח יביט בי במבט שאין בו אהבה או רחמים.

במבט אשר ישקף את מעיי מול העולם.  כל תוכני יוגר ולא אובך.  כל עכבותיי יימסו מול הכוחות שהוא יעניק לי, ישירות לשורשיי.

ומהיכן אהבתי הזו לירח, מהיכן התרככותי וריקודי מולו?

לפני הרבה שנים, בשנה התשיעית לחיי גיליתי את הסכך לסוכות.

לא, לא את סכך הסוכה. את ענפי העצים שסוככו על הסוכה בביתנו גילית עוד קודם לכן. גיליתי את אור הירח.

הייתה זו שנה לא קלה שעיוותה את חיי הצעירים ואני התהלכתי בה אובד מול עולם המבוגרים. כמו היום, מזג האוויר היה אז מעונן וגשום. הסוכה על שלל קישוטיה נימרטה מהגשם ונראתה עלובה למראה. כזו שלא תוכל לתת בית לארוחת החג. כלכך הרבה עמלנו עליה. עצים מהנגריה של אבא, שמיכות שאווררנו וקישוטים שעמלנו עליהם ממוצאי יום כיפורים. הכל ירד לטמיון עם טיפות הגשם שלא מתחשבות.

בימי גשם היה אסור לצאת מהבית. שלא להירטב ולהצטנן חס וחלילה. בימים כאלה הסתפקנו בחדר המדרגות כמגרש משחקים. לא שהיה לי מה לחפש עם בני השכנים שהיו כולם מבוגרים ממני. אז עליתי לגג. הגג היה הקומה החמישית של הבית וממנו נשקף נוף שהיה מעבר לעולם היומיום שלי. מצד אחד אפשר היה לראות את נמל הקישון ואת חלקו הצפוני של נמל חיפה. ומצד שני את שיפולי הכרמל שלמרגלותיו נשענה שכונת הדר הכרמל.

היה לי שם מחבוא שבניתי לי משאריות של פח גלי ועצים. ישבתי לי במחבוא הגג שלי מצטופף פנימה ומנסה להתגונן מפני צליפות הגשם. רעש טיפות המים על הפח הגלי החריש כל מחשבה או תחושת אכזבה על חג הסוכות הרטוב והסוכה שנחרבה. כך ישבתי מתחבק רק עם תחושת הביחד שלי עם עצמי. בדידות שכזו, שלא ידעתי אז לכנות אותה בשם. עצמתי עיניים מתמזג לקול תיפוף הטיפות.

מתוך ההמולה של הגשם והשקט שלי עם עצמי טיפסה לה תחושה אחרת. התחושה הייתה נעימה ולא מוכרת. כאילו מישהו שתמיד רציתי הגיע. ואני רציתי רק את אבא ואמא.  כמובן נבהלתי, כי חשבתי שהם עלו לגג בכדי לגרור אותי הביתה. פקחתי את עיניי וזינקתי בבהלה החוצה ממקום מחבואי. לא היה אף אחד על הגג. רק שלוליות גשם גדולות על פני זפת הגג. הן האירו באור גדול וכתום. מימי לא ראיתי את הגג זורח כך. כמו כוכבים שנמסו והפכו לשלוליות זורחות. הבטתי מסביב לראות את מקור האור הכתום הזה וגיליתי את הירח.  הוא עלה מאופק הכרמל בוקע מתוך העננים, שפינו לו מקום של כבוד וכיתרו אותו כמלך שבא לברך את החג ואת האנשים המתכוננים לחג.

פעם ראשונה בחיי שזכיתי לראות את זריחת הירח. גדול וכתום במרחק נגיעה. כאילו מנסה לגלוש אליי לתוך הגג. עמדתי מהופנט מביט בפנים המאירות והמחייכות שלו. והתחלתי לנוע. לאט לאט. בלי להרגיש. כי אי אפשר לעמוד אדיש מול ירח שכזה או ירח בכלל. כשהבנתי שאני רוקד עם הירח כבר חשתי תחושת שחרור אדירה. כלכך הרבה השתחרר עם תנועה ודמעות מתערבבות בגשם שלא פסק. הכל היטשטש מולי ורק הירח ואני אוחזים בלב כבחבל ורוקדים. אני לא זוכר הרבה, פרט לתחושת השחרור הגדולה והעמוקה.

חבר חדש מצאתי לי לסוכך ולהאיר את דרכי. חבר שלא נמצא כל יום, אך כשהוא בא הוא תמיד בא בשבילי במלואו. טורח ימים רבים להתמלא בכדי לתת לי את אשר אני זקוק לו לימים בו הוא לא יהיה לצידי.

כך ארבע פעמים בשנה.

שעת החסד של העננים הסתיימה והם סגרו עליו, מותירים אותי רטוב ומאושר. באחת, גם הסתיים הגשם.

ירדתי למטה הביתה, התגנבתי בשקט להתנגב היטב. למזלי, לא היה אף אחד בבית. לאחר שסיימתי להסיר את כתמי חטאיי, ירדתי לחצר. כל בני הבית היו בחצר מניחים קרטונים על פני אדמת הסוכה ומייבשים את הכיסאות והשולחן. פעם ראשונה ששמחתי לאכול בסוכה. כי ידעתי שהירח ישוב בלילה ויחבק את כף ידי הקטנה.

אולי גם הערב ייפתחו השמים המעוננים עבורי.

עבור כולנו.

הרי זה ירח של ערב סוכות.

ירח שבא לסוכך.

חג שמח יקיריי עם הרבה אהבה ו- care

רונדה, יולי 2009

מה היה לי שם שהיה כלכך טוב.

רחוב בואכה מאה שערים.  שכונת עוני גם אז ואולי גם היום.

באותה שנה התגוררתי שם בחדר עם עוד חדרון נפרד וריק בחצר, שנקרא מטבח.  בחצר היה לי בית שימוש פרטי לגמרי, ומקלחת צרה שחילקתי עם עוד שתי משפחות.

מציאות ירושלמית שהתאפיינה אז גם בקבלת האחר.  הייתי חילוני גמור והשכנים הכלכך חרדים קיבלו אותי תמורת שכ"ד חודשי של מאה לירות ארצישראליות, כשווה קצת פחות, בין שווים קצת יותר.

ניהלתי חיי סטודנט עני שבישל את ארוחותיו הקטנות על גזיה ותיבל חלומות על חיי מותרות עם מקלחת פרטית עשויה מלבנים, שיבלמו את קולות המריבות הצעקניות שקירות הפח מיאנו לחסום.  חיי סטודנט שחלם על חברה שתחבקו בלילה והוא יפנק אותה בשיריו לצד קפה של בוקר וחיבוקים גמכן.

כלכך קר היה באותו החורף לחיפאי אוהב השמש שבי.  כלכך קר הייתה בדידות המיטה שתמיד נשפכתי לתוכה מחמת אותם קפיצים באמצע המיטה, שמיאנו להחזיק את משקל גופי.  בבולען הזה נוצקו חלומותיי המחממים.  שם ראיתי מראות וסצינות מחיי, על האישה שתהיה ועודיותר על הילדים שיבואו ונתרפק יחדיו.

אנזוכר אותי מתמכר.  בזכות החלומות האלה נשארתי במיטה הבולענית שברחם העני של ירושלים של אז.  בזכות מראות העתיד האלה, שאני הייתי בטוח שלא חלומות הם.  איכשהו ידעתי שהיו אלה חיי האדם שבי שמספרים לי עלי שהייתי, עלי שאהיה.  היום אני כבר יודע.  אניודע שטוב שכך הקשבתי לדרך של אז.  כל מראה שראיתי שם, במקום הבודד הזה, מצא את מקומו בחיי.  נבואה שמגשימה את עצמה,  יקום שנענה לתפילותיי,  אשר שיהיה יהיה.  חשוב מכל שכך הייתה ההוויה שלי.  שכך למדתי להקשיב לי, לאחר.  שכך אני עם ילדי.  עם בנבני.  שכך אני בבועתי כאן.  ועוד יותר חשוב או טוב או נכון, עוד אבחר את המקום,  שהרגעים של אז ברחוב חיי אדם,  פגשו ופוגשים רגעים של חיי בעתיד.

בסופשבוע האחרון.  ביליתי שלושה ימי שקט ושימחה עם בני הצעיר.  הוא נהנה ואני ריחפתי בבועת זמן שתחילתה אז ושם והווייתה כאן והיום.  המראה שלו,  משפטים שאמרתי.  תנוחות גוף וטעם החיבוקים שעקצצו בי שימחה, נלקח מאשר נכתב אז לפני עשרות שנים במפה עתיקה של חיי. 

כלכך מתוקים היו הימים האחרונים עם בני הצעיר.

לעיתים המפה מאירה אלי עצב ומרירות ויש שאני חש ממנה את מתיקות היקום מתפשטת אל תוך עצמותיי. 

הימים האלה שוב נוטעים בי ביטחון ששם טמונה גם התרופה, שתאיר לי את הדרך בה אשוב לדרכי.

אז, כאשר אני מואס בגיבורים שעל המסך, אני בוחר לנמנם לי ולצייר לי סרטים משלי.

והנה קצה חוט...  על הסרטים שאני כן אוהב לראות, ולהמחיז.

הסרט שעכשיו על המסך מוכר לי כלכך, הייתי בו כלכך הרבה פעמים.

נמאס. תמיד הוא פותח בבנששעשרה.

כמה פעמים אפשר?!

אז הייתה שם תאונה.  כזאת תהיה גם כשאהיה בנשישימי.

סרט מטבענו, מאפשר לנו לספר סיפורים, לדמיין את העתיד.

ללוש מתוך עולמנו את העולם שלנו, כאוות ליבנו.  להרדים ולו במעט את הכרתנו.

לו באפשרותי, הייתי בוחר לא בגיל ולא במקום, אלא מצב.

הייתי בוחר להיות הסבא שאהיה בעתיד.

אך כבר מאוחר מידי, הריני סבא.

בבחרותי, סבא הוא המצב שצריך הייתי לבחור ולרצות אותו.

אז אשוב לשם כדי להיות עתה.

אניודע שזו שאיפה כלכך בונה ומייצרת שבילים נהדרים בהרים.

ואני אוהב את ההרים וכוכביהם והמים השוטפים במורדותיהם.

אני אוהב את הסצינה בה אני יושב על הכורסא שהיא רק שלי.

ובחיקי נכד ואני לוטף את שערותיו ומהרהר.

איזה סבא אהיה.

מהן המתנות שאביא.

הרי לפי מידת היותי, כך יהיו מתנותיי לנכדי.

הם יהיו מהמקומות שאף אריה כחול לא יוכל יסייע לי.

הם יצמחו מהמקומות שמתעצבים מליבי.

עולים מהמעבדה הקסומה הזו שנקראת לב.

אפשר לחוש את האיכויות לפי הריחות שעולים והצבעים שמשתרגים.

אפשר לצייר באצבע (של הלב) איכויות של מתנות.

תמיד אהבתי לשרטט באצבע פירות בקערה.

בפירות טמנתי את עתידי.

הדעת מוסחת שוב.  בנששעשרה דורש את התשומת שלו.

הסלואו מושן של התאונה מקסים באיטיותו ומאפשר לרצון להתפתח ולהתעצם, שרק הכול יעבור בשלום.

אני בוהה במסך ולא מבין את הקשר לפתיחה הזו.

הרי אני עתה בנששימי כזה שמלטף ראש ילד.  את אחד מפירות חיי.

רוצה כלכך להאמין שהוא תוצאה של אהבה נכונה שהייתה.

שלא גזלתי מאיש ואיש לא נגזל מתוכי.

העיניים נעצמות מכובד השאלות והסרט ממשיך בחלומי...

כולם סַבָּאִים וְסָבְתָאיוֹת להמוני נכדים.  כל נכד והסיפור של סבא או סבתא.

כל אחד נושא שם של פרי קסום, או של עלה כותרת שמישהו שמט מפרח כנאוהב לאאוהב.

חלקם מתהלכים שמוטים ואחרים מכוסי עיניים.

אך עם כל רגע שעובר יותר ויותר ילדים זוקפים את הסבא והסבתא שלהם.  מחייכים אל ליבם.

נותנים בהם סימנים לניקיון הכפיים.  שהיה.  שהווה.

מלמדים אותם שגם אם נפלו בדרך, אפשר לנקות את האבק ולבחור בדרך הנכונה.

יותר ויותר ילדים צוחקים, יותר ויותר סַבָּאִים וְסָבְתָאיוֹת מתהלכים בשמחה בנתיבי חייהם.

שמחים בעצמם.

התעוררתי שטוף זיעה.  הסרט לא היה מציאותי. פחד!

הרי במציאות אנו רומסים ונרמסים.

מעלים באש ומתאכלים בעצמנו.

לא שועים לסַבָּאִים וְסָבְתָאיוֹת שיבואו לחיינו, אלא רצים בסרט מתאונה של בנששעשרה לתאונה של בנשישימי.

כך הם הסרטים וכאלה הם החיים.  בכאלה הורגלנו ובנתיבים האלה אנו פוסעים.

מנסים להניח בזהירות את כפות רגלינו בין הכאב שלנו לכאב של אהובנו ומקווים לטוב.  מקווים שיש חיים בלי כאב.

יש, ולנו הוא ליצור אותם.  בין הכאב שלנו של עכשיו לכאב שלנו של מחר, יש עולם שלם ללא כאבים.

עד מחר ההרים שוב יבראו כוכבים על ראשיהם.

עד מחר שוב נתעורר משאון המים המפכים במורדות ההרים.

מחר - כל יום.

ושוב הסרט הזה, הוא לא מרפה.

תאונה בפתיחה והכול זורם לתאונה שבסיום.

ברור לי מדוע איני אוהב סרטים כאלה.

אני מעדיף את הזרימה וההתפתחות של העץ.

איטי, פורח כל שנה ונושא פירות בעיתותיו.

מעניק מספיק פירות כדי שלא ייגזל מאף אחד.

מפריח את הלבבות שבאים לחסות בצילו, להריח ולהתבשם מפרחיו.

תאונות הן ממני והלאה.

וזה כלכך מצחיק, כי תאונות ממלאות את חיי למכביר.

תאונות ומלחמות ונפילות והתמוטטויות.

הכול, ובמלוא הטנא.

כן, משום כך אני לא סובל תאונות ומהירות יתירה.

משום כך אני לא מסוגל לראות סרטים עם אלימות גראפית.

אוהב סרטים רומנטיים, מזילי דמעה שמסתיימים באקורד מנצח של דמעות אושר.

בהיסח הדעת אני מרים את ידי ומנגב איזו דמעה סוררת שאיחרה, שכמעט ונשכחה מהסרט האחרון.

אני מביט ורואה את לחלוחית עיניי קורנת אלי מקצה האצבע שלי.

בזהירות אני מרים את נכדי ופוסע עימו לחדר האחר.

מניח אותו ברכות במיטה, מנשק במצחו ומיטיב את שמיכתו.

בבוקר כאשר אתעורר, אני מקווה שאזכור את הסרט המשובח שהייתי בו.

את החיוך של הבנשישימי שנמרח לאורכי עת שנרדמתי.

מקווה שאכן אדע להיות הבחור הצעיר שזוכר את החיוך והשמחה של לב מתרחב מאהבת סבא ונכד.

איור של בנצעיר ליומהולדתי ה- 11, ב-15 בדצמבר 2011.