 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
בְּשַׁבָּת אַחֶרֶת
בִּמְדִינָה אַחֶרֶת,
גַּם כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְחַיֵּךְ
בְּשַׁבָּת,
הַשַּׁבָּת אַחֶרֶת.
אַחֶרֶת הִיא הָיְתָה מִמִּלְחָמָה אַחֶרֶת.
פוזנן, ספטמבר 2009
| |
פיסות חלום
הזיכרונות של אלה שכבר לא איתי היום, מורכבים מהמגע ומהנישוק.
מהחיבוק והמילים.
מהרבה רגעים של אושר וכעס ושימחה שחוויתי איתם ולצידם.
רגעים שהם המון נרות תמיד, שהולכים איתי לכל אשר אני פונה.
איתם קל לי לזכור ולהזכיר.
לעומתם, כל בני המשפחה שלי שניספו בשואה, עם עוד רבים רבים שהם בני עמי.
איתם אין לי זיכרונות אורגניים.
כאלה שנגעו בי ונחרטו בנפשי ובדעתי.
כאלה שהלב שלי זוכר אותם.
אולי זו אחת הסיבות שהובילה אותי למסע שערכתי בעקבות בני משפחתי שניספו.
כדי לגעת באבן שעליה ישבו.
כדי לראות את השדה שבו טיילו.
כדי לחוש את הקור של היער.
כדי לראות את האימה שעליה רק שמעתי.
כדי לחבור אל חלומותיהם.
חלומות שאין לי שמץ מושג עליהם.
אני רק יכול לדמיין את התקוות והתוכניות שהובילו אותם כאשר השכימו בבוקר.
אני יכול לשער את ארוחת הערב והשיחות שקלחו שם.
את האינטריגות והשמחות.
את הכישלונות וההצלחות.
עבורי, גם אלה הם חוטים שניתקו ושלא אדע אותם לעולמים.
לכן אני מנסה לקרוא ולחפש ולא מתעייף.
לחפש עוד פיסות אינפורמציה שמתגלגלות להן ללא כתובת.
וכל פעם שאני מוצא ונוגע, שימחה אדירה ממלאת אותי.
אז אני חש פיסית שחיברתי עוד מעט לחיים שלי כאן.
הלילה בא דודי אלי בחלום.
אני מכיר אותו מתמונות.
גם נשענתי על גדר השוק שבה הוא עבד.
וראיתי אותו בחלום יושב על מדרגות בית.
עם ילדה קטנה וצל אישה שחלף ונכנס פנימה הביתה.
התעוררתי.
וידעתי שימחה.
| |
דוכן זיכרונות
אני עומד מול האנדרטה של לוחמי גטו וורשה ולא מצליח לעצור את הדמעות. הן בוקעות בכוח ממקומות שלא ידעתי שדמעות מתהוות. קר. הרוח נושבת באימה. רק חודש ספטמבר. טיפות הגשם מנסרות בפנים. אני מזיע ולא יכול לעצור. הגוף בוכה. כל נתיבי הזיעה נכבשים על-ידי דמעות. שוטפים בלחץ מתגבר ומנקים כאב לא שלי. כאב שנאגר בילדות ונערות במדינה יהודית. כאב שהוזרק לדמי בכל יום שואה ובכל מפגש משפחתי עם דמויות גדועות וסיפורים שמחליפים דמויות חיות. תמונות ששקועות בקירות החיים.
הרוח חותכת בי ואני מנהל שיחה על מספרים עם בעל דוכן המזכרות ברחבת האנדרטה. הוא מספר את מיספר מתי משפחתו ושוזר אותם במיליוני הולכים שנכחדו על-ידי סטלין והיטלר. אני מהנהן ומוסיף את המספרים שלי שעולים מאבני זיכרון ששקעו בימים אחרים. כוח הכבידה לא יכול עליהם. אני כורע ואוסף אבנים מהאדמה הבוצית ומתחיל לסדר אותם בין הספרים והגלויות ואלבומי המוות. מצייר את מפת פולין שלי.
כל אבן היא אדם וכל אלבום קהילה. אני סופר אלפים ומוסיף מאות אלפים. המיליונים סובבים את נוכחותי ומעלים רוח גדולה בגבי. באחת, כל הגלויות והאלבומים מתרוממים ברוח כנפי המתים. מניחים את עצמם מתחת לאבנים. מייצרים לעצמם עוד קבר שמחתל את מנוחתם. מביאים אותי ואת האיש אל זיכרון משותף של הרגע הזה.
הוא לא יישכח.
אני לא אשכח.
כך נראה היום מחנה ההשמדה בבלז'ץ - אבנים
ספטמבר 2006
| |
דף תורה
נכתב בדרכי למסע החיים שלי בשנה שעברה.
במטוס שעשה דרכו ממדריד לוורשה.
המילים שכאן לא נערכו.
אני מביא אותן כמוֹת שהן.
אלה היו המילים הראשונות שכתבתי במסעי.
מילים שפרצו עבורי את חומת השתיקה הפרטית שלי.
שכתבו עשרות עמודים נוספים במהלך הימים ששהיתי בפולין.
עוקב ומגלה את החיים שהיו שם. * * *
אני יושב במטוס ומעכל קציצה פולנית ויודע שאני רוצה להתחיל. התחלות יכולות להביא לדרך נכונה. אם בכלל יש דרך שהיא נכונה. ואני בכלל לא צריך להתחיל דווקא עכשיו. הרי כבר שבועיים וחצי אני מתחיל. נוסע מאות שנים בבועת הזמן של הכרתי. ואתמול נרעשתי. פשוט כך. רעידת אדמה. מצאתי אות חיים מסבא ואחיו. הם נמצאים ברשימת בעלי מלאכה משנת 1929. סבא סוחר בעץ ואחיו בעל חנות לדברי עור. קשה להבין איך ידיעה עובדתית קטנה, מתוך רשימה של מאות בעלי עסקים, יכולה להרעיש כלכך. גלגל של חום התהפך בבטני וטיפס במעלה גופי, שורף מהעיניים בשטפי חום דמועי חיים. כל הלילה בלעתי מידע על העיירה של סבא. על המה והאיך. תמונות של בתים רצו לפני. קברים שנסמכו תחת עצים. עולים מתוך שורשים עתיקים. והדף של ספר התורה לא נותן לי מנוח. כמו לב שממשיך לחיות לאחר שנגדע הגוף שהוא שירת כל ימיו. הדף אינו מת. הוא חי וזועק את שהיה. את הביזה והשריפה. את האצבע שהורתה אותו פעם בשנה. כמו שעון עתיק שנעמד מלכת. אין יותר אצבעות שיחלפו בין אותיותיו. דממה ההיסטוריה שהוא קופל בתוכו וברגע אחד של ניתוץ וביזה. מאז הוא רק אור דהוי שמסרב לכבות. מסרב לפנות את מקומו בין דפים אחרים של היסטוריה. כדי שנזכור. כדי שיאירו מילים אחרות את חיינו.
נזכור דף.
נזכור ונמשיך לחיות.
נבנה את בתינו.
נגדל ילדים.
נֹאהַב וּנְאַהֵב.
ולא נפסיק.
אשן מעט וסבא ייתן לי שוב להתכרבל אל תוך זקן המשי הגדול שלו. יחייך אלי בעיניו הכחולות. ירגיע לפני שאירדם.
שוב אני קטן בחיקו.
שוב אני ילד קטן שמחכה שיבוא לשאתי על כתפיו מהגן.
ואני הכי גבוה.
הכי.
כי סבא הוא הכי.
עם זקן המשי
שמלטף הכי הכי.
4 בספטמבר 2006.
| |
שׂפת רכבות
לקרוא ברכבת אמור להרגיע.
המילים שמרקדות בקצב שקשוק הרכבת.
אך בפולין, זה לא היה לי אפשרי.
השקשוק, קול טריקת הדלתות ומשרוקית הקונדוקטור מעלה תמונות.
תמונות של סיפורים.
תמונות מסרטים.
תמונות שהוטבעו בי משחר ילדותי.
לכן לקרוא ברכבת בפולין ממש לא אפשרי.
אני מביט ביושבים איתי בתא.
שתי נורווגיות בגילי.
גבר פולני שלא מפסיק ללעוס נקניק נודף ריח שום.
ואישה פולניה מטופחת שקוראת.
אך רגלה מטופפת בעצבנות.
ואני,
יהודי שנוסע לבקר סטלאג.
מהיחידים שעדיין ניתן לראות שרידים שלהם.
הרבה מחשבות שרוצות להירשם בקצב השקשוק.
הן לא מוצאות אפשרות לקפוץ מעבר לרעשים שהומים בי.
הביקור במיידאנק עשה בי שמות.
את אפר המתים אני לא מצליח להסיר משיניי.
דווקא שם הוא ננעץ.
ממלא את חוש הטעם ומעלה בי קבס.
אָזְנַי נִטְבָּעוֹת
מִתָּוִים נִרְקָּמִים
מִשַּׁוְעַת מֵאוֹת
בְּלוֹיִים בְּעֵירֻמָּם.
אני מוציא את הבלוק ומתחיל לכתוב.
מילים צרופות כאב עולות ומתיישבות על הנייר.
אלה המילים היחידות שמסוגלות להידבק מחוץ אליי.
מילים קשות שלא אעלה אותן לכאן.
המילים האלה שנכתבות הן אלה שמאפשרות לי להתגבר על החומות הענקיות שסוגרות על רצוני להכיר את שורשיי.
כי מה הם שורשים של איש אחד מול משפחתו, כאשר באוויר משייטים מיליונים של נשמות מיוסרות.
לשימחתי אני מגלה שהכתיבה מפנה מקום.
מביאה אותי מעבר לחומות הסוגרות עלי.
אני מצליח למצוא עת ולאחוז בפולין של חיים.
במקומות שם מחכים לי החיים שנגדעו לפני עשורים רבים.
פולין שמצאתי היא מקום בו המתינו לי חיים שאפשר להתחבר אליהם.
לא רק מוות וחידלון והשמדה, שהלב והמוח לא יכולים להם.
זו הייתה תקוותי לפני שנסעתי.
שאמצא את המנהרה הזו אשר בקציה יש אור חיים.
זֶה לֹא הַמַּסָּע
הָרָגִיל
הַשָּׂפָה מִשְׁתָּנָה
זו גם הסיבה מדוע החלטתי לכתוב יומן על מסעי בפולין.
כי מעבר לכל המוות והאפר שניתן להריח בתוך ענני ההיסטוריה, יש עוד חוטים. משוחררים.
למי שמחפש, למי שרוצה.
לא קל למצוא אותם.
לא קל להתחבר אליהם.
אך אפשרי הדבר.
עתה אני יודע.
כי נגעתי.
כך אני כותב ומגיע למקומות מאוד אינטימיים במסע הזה.
לפגישות עם אבא ואימא וסבא ובני דודים ודודים שאינם.
הם כמו ציפו שאבוא. הם ידעו,
שאהפוך את האבן ואראה את המילים שנכתבו שם.
מחכות להתחבר אליי גנטית.
לא קל לכתוב על זה ואת קורות הדברים.
זה שואב ממני, ממקומות מאוד עמוקים.
מייסורים של ילדות.
מתקוות של בוגר.
אך אני יודע כי אני עורך כאן מצווה עם עצמי ועם ילדיי שלי.
עורך כאן טקס יזכור של חיים עם אימא ואבא.
לכן, כמה שקשה הדבר אני רושם את הדברים ומצליח ללחוץ גם על כפתור שמור.
תודה לכם שאתם כאן איתי קוראים ומגיבים ומשתתפים.
| |
אימאשלי
(כאן ההתחלה)
הצירוף הזה אמא... שלי, מצמרר אותי.
מעביר בי רעד שלא חשתי שנים.
צוהר שנפתח מתוך ילדות אל האיש שאני היום.
הכל אימא, התחיל שם בבית הקברות.
נשמע מוזר, לא?
בבית קברות מצאתי את חוט חיי ילדותי.
אני יודע שחוט חיי התחיל כעובר ברחמך ופרץ לעולם ממך.
ברור לי כי ינקתי אושר ממך ואת חום חיקך הענקת לי.
אך איפושהו בגיל שמונה הכל הסתיים.
נקטע.
מאז אני הלכתי בימים ובאיים עם אקדח טעון.
בודק כל שעל שמא בטעות אלחץ על ההדק.
ודווקא בבית הקברות של עיירת הולדתך נפרץ המחסום הזה שסגר על חיי.
כבר לא חשבתי שיהיה לסיפור ילדותי קץ.
כבר סירבתי לשער מה איבדתי אז.
היה יום שהתחיל סגרירי ולאיטה השמש הבעירה חום באדמה.
הגעתי לבית הקברות.
מרוגש ומתוח מאוד.
כי הנה לבית הקברות שבו טמונים בני משפחתי אני מטפס.
ידעתי כבר כי בית הקברות הזה מתייחד בכך שהוא לא הושמד כליל.
לא נבזזו כל מצבותיו.
עד עתה הורמו על רגליהם כבר שש מאות מצבות.
ביום אחר אימא אספר לך את הסיפור המופלא הזה.
סיפור של חיים ותקווה.
הגעתי מתוח כקפיץ אל תוך היער שצימח וכיסה את מקום מנוחתם של האנשים.
אותיות בעברית.
סימונים של משחזרים.
ואני מתרוצץ לכל כיוון אפשרי.
מחפש סימן.
אות לקיומה של משפחה.
משפחתך.
משפחתי.
האוויר היה קריר והאדמה רטובה ומעלה ריח טחוב.
לא ריח ישראלי.
ריח של יער אירופאי.
ריח שנעם לי.
עטף אותי הריח והרגיע אותי.
נשכבתי על האדמה הלחה.
מביט במצבות הפזורות בקלונן על האדמה.
עיניי נאחזות במצבה שנגאלה וכבר הועמדה בגאווה על מקומה.
נרגעתי.
המתח התפוגג ועצמתי את עיניי.
משהו אסף אותי אל חיקו והפליגני רחוק רחוק.
אל אותם ימים רחוקים.
ימים של לפני האריה הכחול.
ימים של טרם בואה של אוּנגה.
אל בוקר עצל שבו את ואני במיטה שלכם.
המיטה הגדולה מול הראי הגדול.
עם ריח האדקולון הטוב שלך.
את שוכבת ואני ספון בין זרועותייך.
מספרת לי על ילדות שהייתה ואיננה עוד.
אני חושב שבכית.
אך אני הייתי עסוק להסניף את ריחותייך ורכותך.
אני זוכר שדיברת על הסבא שלך.
על חנות הגלנטריה שלו ששם עבדת לפני שיצאת לדרך חיים ארוכה עם אבא.
זאת אני רואה כאשר אני שוכב בבית הקברות.
שם סופסוף מתחבר בי חוט נטוש משכבר הימים.
מלמדני כי סיפורי החלב שינקתי ממך עודם חיים בי.
והיום הם מחברים אותי יותר מתמיד לאיש שאני.
את יודעת אימא, ברמזל אני שהעזתי לצאת למסע הזה.
לפגוש את אבא ואותך במחוזות ילדותיכם האבודים.
שם המתינו לי שנים רבות, החוטים שמהם ינקתי חיים.
שאיתם אני לומד להמשיך היום.
תודה לך אימא שחיכית לי כל השנים האלה.
תודה גמלי שידעתי להקשיב ובעת הנכונה הגעתי.
אימאשלי
| |
סוכת זכרונות לאמא
כמו הקדמה
מוצאי יום הכיפורים הגיע.
עת להתחיל בבניית סוכה.
השנה אבנה סוכה מיוחדת.
אבנה סוכת זכרונות לאמי עליה השלום.
מוזר לנסות ולבנות סוכה מזכרונות.
הרי זכרונות אינם עשויים עץ ומסמרים.
הם בסך הכל קוים בשדה המגנטי ששומר עלי ברחם החיים.
בלתי נראים אך חיוניים כאוויר לחיים שלי.
ללא אותם משקעי זכרונות אני אהיה חשוף לעוצמתם ההרסנית של סופות השמש, אשר יכלוני לאיטי.
טוב, אני יודע כי לא אמצא הרבה שותפים לראיה שלי.
זו איננה ראייה נוסטלגית.
אין כאן התרפקות על עבר שאיננו.
יש כאן התחזקות ותקיעת עוגנים באותם קוים סמויים מהעין, אשר באים מנשמתי אל מקורותיה שהווים במרחב הגלקטי שמרכיב את קיומי – יקומי.
וכך יש את הקוטב הדומיננטי של חיי אשר למרות שלא היה תמיד חיובי לחיי,
הרי תמיד היה שם. דומיננטי, עם ההילה המגנטית החזקה שלו.
זהו אבא.
דווקא השיר הכואב והקשה הזה יכול להסביר כמה מרכזי הוא היה בחיי.
כמה אפשרי בבלתי אפשריוּת של ילדותי.
קיים גם הקוטב האחר של חיי. אותו הקוטב אשר העניק לי חיים וסוכך עלי ברחם ובילדות.
הרחם של אימא.
עם טעמיה וריחותיה וסינרה המסוֹכך.
הרבה שנים היא ממשיכה ללוות אותי למרות שלא מסוגלת הייתה להיות חזקה מספיק מול אבא.
אך בדרכה השקטה והמתמידה העניקה לי את המחסה של אהבתה.
הביאה לי את עוגת השבת שבלעדיה איני בא ואיני הולך.
הם מלווים אותי בחיי, לרע ולטוב, שני הקטבים האלה.
כך גם התחיל הלימוד של מסעי לפולין.
אבא שבא מעיר ידועה וגדולה יחסית.
עיר מפורסמת בתרבותה וביופיה.
ואמא שבא מעיירת לוויין סמוכה.
עיירה לא נחשבת.
מטבע הדברים (חינוך) התרכזתי בעיקר בלימוד על אשר התרחש בעירו של אבא.
מקורות היהודים.
ההיסטוריה שלהם.
קורות בני משפחתי.
הלימוד על קורות בית אימא היה נתון בצל הרגליי.
ברקע הדברים.
הרי כך לימדוני משחר ילדותי.
יומיים לפני שיצאתי למסע נתקלתי ברשת, בדף שהפך את הכל.
שינה את כל ההתייחסות שלי מיהו מרכזי ומהו שולי.
השדה המגנטי שעוצב בתוכי כל חיי, הפך את כיוונו.
הדרום שהוצפן כלכך הרבה שנים, פרש לפני מראות חדשים.
אימא הופיעה מולי.
כל דמעותיה וחיבוקיה וצחוקה של אימא נבראו שוב בליבי.
"אמא, אני בא" שמעתי את עצמי לוחש למוניטור.
חשתי נגיעה רכה בכתפי והייתי בטוח שזו היא.
התרפקתי על היד הנוגעת.
וליטוף קולו של בני הצעיר העיר אותי מסרעפי הזיכרונות.
הוא רכן ונשק את הדמעה שרצתה להשתחרר מעפעפיי.
חיבק אותי כמו שרק הוא יודע.
ידעתי כי שוב, לרגע, הסתדרו במעגל של ריקוד אמא, אני ובני הצעיר.
המשך
| |
כְּמוֹ בִּתְפִלָּה
הנסיעה הייתה ארוכה.
12 שעות מצפון פולין ועד זמושץ.
בסך הכל 550 ק"מ, אך לנהוג בכבישי פולין זו חוויה בפני עצמה.
דרושה עירנות מקסימלית מפאת הבורות שעולים מהכביש, אשר רק לפני שנייה נראה די סביר.
ומהמכוניות שבאות מולך ובטוחות שתרד לשוליים.
אין זמן לויכוחים עם משאיות שבאות מאוקראינה.
הן עוקפות הכל.
קווי הפרדה לבנים.
מכוניות מרצדס חדישות.
אף פעם לא ראיתי משאיות טסות כך.
ממש עם השקיעה הגעתי לזמושץ.
עייף אך סקרן לראות את העיר היפה הזו.
העיר שהוקמה כיחידה אחת, במאה ה- 16, כעיר המושלמת.
בשעה שמונה אני פוסע לבניין היפה שממול המלון. לבית אשר בו גדל יצחק לייב פרץ.
במסעדה שבמרתף הבניין ממתינות לי המארחות שלי: מריה וביתה קסיה.
מריה מחזיקה את בית הכנסת בהתנדבות.
היא יוזמת ועורכת פעילויות תרבותיות הקשורות ליהדות שהייתה כאן.
היא אינה יהודיה.
רק בת אדם שנתפסה לעניין ועושה עבודת קודש.
לאחר שיחת היכרות היא לוקחת אותי לבית הכנסת.
בית הכנסת נבנה על ידי יהודים שמקורם מספרד.
בנייתו הסתיימה ב- 1610.
מבנה רנסנס מפעים ומרשים.
המקום השתמר ושרד את המלחמה משום ששימש לגרמנים כאורווה.
לאחר המלחמה הוא שופץ ושוחזר. עתה הוא פתוח למבקרים.
אין בו שימוש כבית תפילה, כי רק שתי משפחות יהודיות מתגוררות בעיר.
פנים בית הכנסת כפי שצולם ב- 1930.
קישוטי הבימה נשדדו ואינם עוד.
אני נכנס פנימה ורעד לא רצוני משתלט עליי.
אולי משק כנפי ההיסטוריה הוא אשר מטלטל את גופי.
אולי הניסיון שלי להתחבר לאבותיי שעמדו כאן והתפללו דורות על דורות.
מילים יוצאות ממני.
כְּמוֹ בִּתְפִלָּה
וְלֹא בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה
רוֹעֵד יְהוּדִי
וְעַתָּה יְהוּדִי
מִתְיַצֵּב עַל רַגְלָיו
סוֹפֵג אֶת הַשֶּׁקֶט
מִמַּעֲמַקִּים שֶׁהָיוּ
מַצִּית יְהוּדִי אֶת
אֲשֶׁר כָּבָה אוּרָם
מִתְפַּלֵּל יְהוּדִי לְחַיִּים
וְרוֹצֶה יְהוּדִי בְּכָל הַחַיִּים
כָּל הַחַיִּים ולא פירור פחות.
על אחד הקירות אני מוצא חלק מתוכנית המתאר של העיר מלפני המלחמה.
ביתו ושמו של דודי אשר על שמו אני נקרא, משורטט שם ברורות.
צילמתי את אותה הפינה שבצילום הקודם
מריה מחבקת בעדינות את כתפיי.
היא כבר חזתה כנראה בישראלים אחרים שכמעט וכשלו מול שם משפחתם.
בליטוף עדין ומשיכה החלטית היא מוציאה אותי מבית הכנסת.
לאחר כוס תה מרגיע, אנו מסכמים את התוכניות למחר.
אני פונה למלון וצונח על המיטה חסר כוחות.
בית הכנסת לקח אותי רחוק אל בית משפחתי שאיננו.
הרבה יותר מ- 550 ק"מ שנסעתי באותו היום.
שבתי למקום הזה עוד פעמיים.
כל פעם מעמיק את המסע.
כמו בתפילה.
| |
הרהורים על רגישות
ועל חוסר רגישותי שלי.
המסע לפולין מביא כמה הרהורים של חודש אלול.
אני כותב את רגשותיי ומחשבותיי ממסעי בפולין.
ואני מרגיש גם כמו חוטא.
כי אני חסר רגישות.
אני לא מצליח לבטא את המסע שלי לפולין היהודית שנכחדה.
אני מתאר כאן למעשה את מסעי שלי למשפחתי שנכחדה.
להוריי שכבר אינם בין החיים.
אני כותב על מסעי שלי פנימה.
על לוחות היסוד שלי שזעו שם בפולין.
ואני חש שאני חסר רגישות למה שהתרחש שם בגיא ההריגה.
יצאתי למסע לבדי. נסמך על מדריכים וקשרים שיצרתי דרך האינטרנט.
הייתי גם חלק מהזמן אורח רשמי של גורם כלשהו בפולין.
אך כל המסע הזה הייתי לבדי.
מאוד לבד.
ולא שיערתי כמה קשה הדבר.
הבנתי מדוע רוב האנשים שאני מכיר נוסעים למסע כזה בקבוצות או כיחידה משפחתית.
לחצות מסע כזה לבד הוא דבר מסוכן ולא רצוי.
לפחות לא בפעם הראשונה.
היום אני יודע זאת.
איני ממליץ לאף אחד לצאת למסע כזה לבדו.
משום כך הייתי חייב להיסגר במידה רבה מול האסון הנורא של מיליונים,
ולהתמקד בדבקות באסון הפרטי של בני משפחתי.
לכן נמלטתי בעור שיניי ממחנה המוות במיידנאק ונתתי לגלי האימה לשטוף אותי במחנה המוות בבלז'ץ. המקום ששם ניסיתי להתחבר למה שהיה משפחתי. לדודי שתמיד היה לי כנשמה חברה ומגינה. לכן ניסיתי לצעוד מזמושץ לאיביצה בקור ספטמבר בכדי להבין את היער הקר והאפל של מסע המוות ההוא.
היער הזה עדיין קורץ ומאיים. עלי הוא איים מאוד.
ואחרי אלה כשלה רוחי. לא יכולתי לעמוד בעוד מוות ומוות וחיפשתי אותות חיים.
אך אין היום אותות חיים של מה שהיה בפולין.
רק כמה אבנים ובתי כנסת.
כמה משונה שאת אותות החיים אפשר דווקא למצוא בבתי העלמין.
חלקם קיים (כמו זה בורשה) ואחרים נעלמו ואינם.
חלקם האחר נמצא רק כפינות זיכרון ברחוב כזה או אחר.
עד שהגעתי לבית עלמין מיוחד בעיירה של אימי ועליו עוד אספר.
שם הבנתי כמה פעמים כבר הייתי שם ולא ידעתי.
שם מצאתי סיפורי חיים שלמים.
דווקא בבתי העלמין מצאתי נחמה.
שם התחברתי שוב ליכולת להיפתח במידה שתאפשר לי להיסגר בעת הצורך.
מצאתי כי במסע לפולין יש להיפתח במידה שאתה יכול להיסגר. ובמהירות.
כי גם הרף עין של פתיחות יכול להוות מרחב מסוכן לקיום הרגשי שלי.
וכך כתבתי לבנצעיר לפני כשבע שנים, לפני מסעו לפולין:
אך פתיחות מירבית שכזו עלולה לפגוע בך ולא להשיג את המטרות שבשיטוט ובלימוד בגיא הריגה זה. משום כך חייב אתה למצוא את האיזון שבך ולפתוח צוהר במידה הראויה ללימוד ולתחושות. במידה כזו שהצוהר יכול להיסגר כאשר התחושות קשות מידי והמראות מאיימים עליך ועל שוכני עולמך.
אני מקווה שתוכל להיפתח ולהיסגר חליפות במידה הראויה ובמידת הצורך, הכול לפי מידותיך ויכולתך.
(הקטע המלא נמצא כאן).
מצאתי את עצמי נוהג כך בדיוק ועוד יותר, כמכשיר הישרדותי.
מכשיר שהביא אותי להיות בחלק מהזמן קהה לגמרי לאשר סבב אותי.
להיות מרוקן וגם לעיתים רווי אשמה שכך אני נוהג.
בעיתות אחרות הצלחתי להיפתח ועל כך אני מודה לאל על יכולותיי.
למדתי כי חוסר רגישות הוא לעיתים מכשיר נכון לשמירה על רגישותי שלי.
| |
שוב בארץ השלטים
בית הקברות של ורשה הוא אוצר בלום של היסטוריה יהודית.
הרבה רבנים וגדולי תורה מנוחתם שם.
גם ד"ר זמנהוף יוצר האספרנטו נמצא שם.
אני הגעתי לשם במסעי אחר יאנוש קורצ'אק, בכדי לראות מקרוב את האנדרטה לזכרו. (עוד אספר).
צועד עם ילדיו למחנה המוות.
הסתובבתי שם ארוכות עם רנטה המדריכה ששכרתי, שהסבירה והאירה לי את צפונות ורשה היהודית שהייתה וגם את זו שעדיין הווה במעט.
ירד גשם סוחף.
היה קר.
מחטי האורן הלחים העלו ריח רקבובית באוויר.
הזכרונות הקיפו אותי.
הגענו למקום קבר המוני אשר בו נטמנו יהודים שנרצחו על-ידי הנאצים.
ונעצרתי.
לא יכולתי להמשיך.
שום כוח בעולם לא הצליח להצעיד אותי ולו צעד נוסף אחד.
כך הרגשתי וידעתי.
קבר נרצחים המוני בבית הקברות של ורשה, מסומן סביב על-ידי אבנים בלבן.
יצאנו מבית הקברות והמשכנו לבית הכנסת היהודי.
בערבו של יום, לאחר שנפרדתי מרנטה, חזרתי לבית הקברות.
מאוד קר היה שם.
הכל לח ורטוב ומריח ריחות של יער במקום בו נגמרות המחשבות.
עדיין הייתי בתנופת הזכרון שלי שהחל בדרך לשם.
נזכרתי בארץ השלטים אשר כתבתי עליה לפני שנה.
המדהים הוא שהקטע נכתב ב- 7 בספטמבר 2005.
כך גיליתי לתדהמתי אמש.
ממש באותו היום, שנה לאחר מכן הגעתי לארץ השלטים בורשה.
וכך כתבתי בדיוק שנה קודם:
האדמה כבר הריחה מטל הלילה.
האוויר היה שקט.
כבר שכחתי מדוע החלטתי לשוב לכאן.
ירדתי מהאוכף ושוטטתי חסר מנוחה.
כמו כל הלילה שהתרגש וסער בדרך לכאן.
השקט היה ממני ולא ידעתי למה.
איפושהו בדרך.
באחד העיקולים האחרונים פרחה לה הידיעה.
רק המילים האחרונות שלך הדהדו בי.
חיפשתי את החגיגה ולא ראיתי.
אך מצאתי רק תחושות שנתקעו בבשרי ואני לא ידעתי למה.
התקרבתי מידי לגדר אחד השלטים וראיתי מילים מוכרות.
מילים שלי תלויות משוליו.
מתייבשות כקוצים של שלהי הקיץ.
מוזר, כי אני הרי זכרתי את המילים נוטפות מליבי.
לחות מדמעות.
והנה הן כאן מיובשות, כל חיוניות חייהן נילקחה.
מנוכסות לארץ הזו.
היו אלה מילים שנאמרו רק ללב אחד.
ומה הן עושות כאן בארץ השלטים.
האם כל אשר אי פעם אומר יגיע אל הארץ הזו.
ייהפך גם הוא לשלט עבור עוברי אורח מחפשים.
אלה מחשבות ותחושות ששבו ועלו בי בבית הקברות בורשה.
עוד אני חושב על המילים שלך, גם דמותך הופיעה.
שונה מאשר הכרתי אותך כאן בחיים האלה.
אך עם אותם העיניים והאצבעות הממוללות פירורים.
כמה הודיתי לך בורשה שמנעת ממני להיכנס לאותו הבור,
שכה קל ליפול לתוכו. (ותודה לך גם שענית לי)
יצאתי בשקט ושבתי למלון.
למילים יש כוח.
הן יודעות להגיע למקום שממתין לנו בעיקול דרך הזמן.
להתחבר שוב אלינו.
לפעמים מחלון אחר.
אך תמיד הן מגיעות שוב ללב.
ממלאות אותו.
אני מודה לאל שכך הוא.
שכך אני מסוגל להתחבר להויתי שהייתה.
ולזו שתהיה.
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
