יומני אלפוחרה

מה היה לי שם שהיה כלכך טוב.

רחוב בואכה מאה שערים.  שכונת עוני גם אז ואולי גם היום.

באותה שנה התגוררתי שם בחדר עם עוד חדרון נפרד וריק בחצר, שנקרא מטבח.  בחצר היה לי בית שימוש פרטי לגמרי, ומקלחת צרה שחילקתי עם עוד שתי משפחות.

מציאות ירושלמית שהתאפיינה אז גם בקבלת האחר.  הייתי חילוני גמור והשכנים הכלכך חרדים קיבלו אותי תמורת שכ"ד חודשי של מאה לירות ארצישראליות, כשווה קצת פחות, בין שווים קצת יותר.

ניהלתי חיי סטודנט עני שבישל את ארוחותיו הקטנות על גזיה ותיבל חלומות על חיי מותרות עם מקלחת פרטית עשויה מלבנים, שיבלמו את קולות המריבות הצעקניות שקירות הפח מיאנו לחסום.  חיי סטודנט שחלם על חברה שתחבקו בלילה והוא יפנק אותה בשיריו לצד קפה של בוקר וחיבוקים גמכן.

כלכך קר היה באותו החורף לחיפאי אוהב השמש שבי.  כלכך קר הייתה בדידות המיטה שתמיד נשפכתי לתוכה מחמת אותם קפיצים באמצע המיטה, שמיאנו להחזיק את משקל גופי.  בבולען הזה נוצקו חלומותיי המחממים.  שם ראיתי מראות וסצינות מחיי, על האישה שתהיה ועודיותר על הילדים שיבואו ונתרפק יחדיו.

אנזוכר אותי מתמכר.  בזכות החלומות האלה נשארתי במיטה הבולענית שברחם העני של ירושלים של אז.  בזכות מראות העתיד האלה, שאני הייתי בטוח שלא חלומות הם.  איכשהו ידעתי שהיו אלה חיי האדם שבי שמספרים לי עלי שהייתי, עלי שאהיה.  היום אני כבר יודע.  אניודע שטוב שכך הקשבתי לדרך של אז.  כל מראה שראיתי שם, במקום הבודד הזה, מצא את מקומו בחיי.  נבואה שמגשימה את עצמה,  יקום שנענה לתפילותיי,  אשר שיהיה יהיה.  חשוב מכל שכך הייתה ההוויה שלי.  שכך למדתי להקשיב לי, לאחר.  שכך אני עם ילדי.  עם בנבני.  שכך אני בבועתי כאן.  ועוד יותר חשוב או טוב או נכון, עוד אבחר את המקום,  שהרגעים של אז ברחוב חיי אדם,  פגשו ופוגשים רגעים של חיי בעתיד.

בסופשבוע האחרון.  ביליתי שלושה ימי שקט ושימחה עם בני הצעיר.  הוא נהנה ואני ריחפתי בבועת זמן שתחילתה אז ושם והווייתה כאן והיום.  המראה שלו,  משפטים שאמרתי.  תנוחות גוף וטעם החיבוקים שעקצצו בי שימחה, נלקח מאשר נכתב אז לפני עשרות שנים במפה עתיקה של חיי. 

כלכך מתוקים היו הימים האחרונים עם בני הצעיר.

לעיתים המפה מאירה אלי עצב ומרירות ויש שאני חש ממנה את מתיקות היקום מתפשטת אל תוך עצמותיי. 

הימים האלה שוב נוטעים בי ביטחון ששם טמונה גם התרופה, שתאיר לי את הדרך בה אשוב לדרכי.

השנה לא ארקוד.

בינתיים, שטתי עלפני העננים לערב סוכות של שנתי התשיעית.

אז גיליתי את כסות אורו האדום של הירח המלא.

היום פחות מפחיד לצעוד בשבילי אותה שנה שלא הייתה קלה ואשר עיוותה את חיי הצעירים. אז התהלכתי בה אובד מול עולם המבוגרים, שציירו לי תחומים שניסיתי להרחיב והיום ממקומי אני מצליח להבחין גם בפרטים. מזג האוויר היה מעונן וגשום. הסוכה על שלל קישוטיה נמרטה מהגשם ונראתה עלובה למראה. כזו שלא תוכל להיות בית לארוחת החג. כלכך הרבה עמלנו עליה. עצים מהנגריה של אבא, שמיכות שאווררנו וקישוטים שעמלנו עליהם ממוצאי יום כיפורים. הכול ירד לטמיון עם טיפות הגשם שלא מתחשבות.  אנשוכב במיטה ולצידי שטות דמויות אבא ואמא, ברורות היום יותר מאשר מאז.

בימי גשם היה אסור לצאת מהבית. שלא להירטב ולהצטנן חס וחלילה. בימים כאלה הסתפקנו בחדר המדרגות כמגרש משחקים.  אני העדפתי את הגג. הגג היה הקומה החמישית של הבית וממנו נשקף נוף שהיה מעבר לעולם היומיום שלי. מצד אחד אפשר היה לראות את נמל הקישון ואת חלקו הצפוני של נמל חיפה. ומצד שני את שיפולי הכרמל שלמרגלותיו נשענה שכונת הדר הכרמל.

היה לי שם מחבוא שבניתי לי משאריות של פח גלי ועצים. הצטופפתי פנימה, מנסה להתגונן מפני צליפות הגשם. רעש טיפות המים על הפח הגלי החריש כל מחשבה או תחושת אכזבה על חג הסוכות הרטוב והסוכה שנחרבה. כך ישבתי מתחבק עם תחושת הביחד שלי עם עצמי. בדידות שכזו, שלא ידעתי אז לכנות אותה בשם. עצמתי עיניים מתמזג עם צלילי תיפוף הטיפות.

מתוך המולת הגשם והשקט שלי עם עצמי טיפסה לה תחושה אחרת. התחושה הייתה נעימה ולא מוכרת. כאילו מישהו שתמיד רציתי הגיע. ואני רציתי רק את אבא ואמא.  נבהלתי, כי חשבתי שהם עלו לגג בכדי לגרור אותי הביתה. פקחתי את עיניי וזינקתי בבהלה החוצה ממקום מחבואי. לא היה אף אחד על הגג. רק שלוליות גשם גדולות על פני זפת הגג. הן האירו באור גדול וכתום. מימי לא ראיתי את הגג זורח כך. כמו כוכבים שנמסו והפכו לשלוליות זורחות. הבטתי מסביב לראות את מקור האור הכתום הזה וגיליתי את הירח. הוא עלה מאופק הכרמל בוקע מתוך העננים, שפינו לו מקום של כבוד וכיתרו אותו כמלך שבא לברך את החג ואת האנשים המתכוננים לחג.

פעם ראשונה בחיי שזכיתי לראות את זריחת הירח המלא. גדול וכתום במרחק נגיעה. כאילו מנסה לגלוש אליי לתוך הגג. עמדתי מהופנט מביט בפנים המאירות והמחייכות שלו. והתחלתי לנוע. לאט לאט. בלי להרגיש. כי אי אפשר לעמוד אדיש מול ירח שכזה או ירח בכלל. כשהבנתי שאני רוקד עם הירח כבר חשתי תחושת שחרור אדירה. כלכך הרבה השתחרר עם תנועה ודמעות מתערבבות בגשם שלא פסק. הכול היטשטש מולי ורק הירח ואני אוחזים בלב כבחבל ורוקדים. אני לא זוכר הרבה, פרט לתחושת השחרור הגדולה והעמוקה.

חבר חדש מצאתי לי לסוכך ולהאיר את דרכי. חבר שלא נמצא כל יום, אך כשהוא בא הוא תמיד בא בשבילי במלואו. טורח ימים רבים להתמלא בכדי לתת לי את אשר אני זקוק לו לימים בהם הוא לא יהיה לצידי.

שעת החסד של העננים הסתיימה והם סגרו עליו, מותירים אותי רטוב ומאושר. באחת, גם הסתיים הגשם.

ירדתי למטה הביתה, התגנבתי בשקט להתנגב היטב. למזלי, לא היה אף אחד בבית. לאחר שסיימתי להסיר את כתמי חטאיי, ירדתי לחצר. כל בני הבית היו בחצר מניחים קרטונים על פני אדמת הסוכה ומייבשים את הכיסאות והשולחן. פעם ראשונה ששמחתי לאכול בסוכה. כי ידעתי שהירח ישוב בלילה ויחבק את כף ידי הקטנה.

ומאז, ארבע פעמים בשנה אני ממתין לו בלב מצפה וחוגג.  ולעיתים הוא מתקרב אפילו יותר, ממלא את כל ישותי.  בשבוע שעבר הוא הגדיל לעשות ולחש את סודותיו מקצה השמיים עד לונוס במערב.  עוד הוא מתרומם והיפהפייה נושקת להרים ומפנה את מקומה.  אחרכך נשארתי עם הירח, הוא ואני ודמעות שתמיד באות, משרטטות קוים דקים של תקווה.

יָרֵחַ בְּמִילוּאוֹ

הַיָּרֵחַ כְּבָר כָּאן מְנַשֵּׁק
בִּרְכַּיִם וְגוּף וּשְׂפָתַיִם גַּם כֵּן.
גַּם וֶנוּס שֶׁכּוֹרָה בּי חֵשֶׁק
לְהַשְׁכִּיחַ אֶת גּוּפִי הַמִּזְדַּקֵּן.

רֹאשִׁי רָכוּן מַבִּיט
בָּאוֹר שֶׁמִּשְׁתַּקֵּף מִמֶּנּו.
אֶת עֵינָי אֲנִי מַיְשִׁיר
אֶל תִּקְווֹת וֶנוּס.

כַּיָּרֵחַ שֶׁלֹּא מִתְיָרֵא
מֵהַר שֶׁבַּכּוֹכָבִים נוֹגֵעַ,
גַּם אֲנִי שָׁב וְנִבְרָא.

בִּמְלוֹא הֱיוֹתִי מִתְגַּעְגֵּעַ,

משַׂרְטֵט בִּי יָרֵחַ דַּק
אֶת זְהַב דִּמְעָתִי.

כבר בתמונה הגדולה הסוחפת של ההרים אנרואה את הכפר מאיר לי מלמטה.

מבטיח.  איזה יופי של קרן מאירה.  נס בהרים.

אני מצטרף לעוד כמה שעולים לשביל.  הם ממהרים לכבוש, עולים ונעלמים מעבר לעיקול עם כל האנרגיות שהביאו איתם.  אני נשאר לבד.  לא מנסה לכבוש.  מאט את צעדיי עד שאני מצליח לשמוע את הציפורים.

המצלמה על צווארי חובטת קלות את נוכחותה.  מזכירה לי את שיעור האיטיות שהיא הביאה איתה. את הסבלנות ואת השקט.  אנלא יודע לצלם במהירות.  למדתי איתה להאט עד לקצב הנכון.  הקצב שמאפשר להקשיב, פנימה והחוצה ושוב פנימה.

איי ערפילי הבוקר עדיין כאן.  אני מאט.  הצוק ממול מבטיח נוכחות של הנשר המקראי.  מטר אחרי מטר, אני סורק את הסלעים הזקופים.  מבעד לעננים נשלחת אל כתפי קרן שמש.  משועשע אני חושב שאני חוסם לצמחים שמאחורי את האור.  זזתי מעט ופניתי להביט אחורה.  שם בחגווי הסלע מאירה סתוונית בקסם של אולפן צילום.

כך גומל  השקט המבורך.

אחרכך בבית, גיליתי את הנשרים בין התמונות.  זוג יושב לפתח קינם.

באותו הבוקר הייתי מכוון לשקט ולא ראיתי אותם.

לא תמיד הנשר הגדול, לעיתים הסתוונית הקטנה.

כמה טוב שכך.

בעוד 10 ימים שוב אני אצא לדרך.

הפעם לימים רבים מאוד.

100 ימים של אפריקה.

ותאי העור שבי רועדים.

עם כל המסעות שהתכוננתי אליהם ולמדתי וקיבצתי יבלות.

עם כל אלה אף פעם האדם אינו מוכן.

כלומר אני.

לפני שנה כשרכשתי את סיפר שיריה הנפלא נפלא של נורית זרחי,

לא ידעתי שפני יהיו מועדות לאפריקה.

אני מעיין וקורא ודומע את הספר הזה עוד ועוד.

הנפש היא אפריקה / נורית זרחי

מֵעֵבֶר לְקַו הַמַּשְׁוֶה עוֹמֵד שֻׁלְחָן.

כְּשֶׁאַתָּה נִיכְנָס בַּדֶּלֶת נָעוֹת מֵעָלָיו

נְיוּ-יוֹרְק, גִיבְּרַלְטָר, לוֹנְדוֹן.  אֲבָל הַנֶּפֶשׁ הִיא אַפְרִיקָה.

לְפִי הַקַּעֲקוּעַ שֶׁחוֹרֵט הַזְּמַן בַּגּוּפִים תּוּכַל לְנַחֵשׁ.

אני ניזכר שלפני פחות מחודשיים חציתי את קו המשוה.

מהו זה שכבר מזדקר כזיכרון?

לא, לא היה שם שולחן.

בטח היה ולא ראיתי.

רק פרח ואני שמתקלף ומתקלף.

עד לקו המשווה שבי.

ועתה שוב לקו המשוה.

קל יותר.

בטוח יותר.

מפוחד יותר.

הרבה יותר.

פַּעַם הָיְתָה פֹּה עוֹנָה אַחֶרֶת,

הַקּוֹלוֹנְיָאלִיזְם הִצִּיל אוֹתָנוּ.

אָז לֹא יָכֹלְתִּי לַחְשֹׁב עַל חַיַּי בִּלְתִּי אִם בִּשְׁנַיִם

כְּשֶׁהַשֵּׁנִי גּוֹזֵל אוֹתָם תָּמִיד מִמֶּנִּי.

עַכְשָׁו נוֹתַרְנוּ הַפְּרָאִים בִּלְבַד.

כבר גופי מבעבע את קעקועיו.

כבר אני חש את האוויר החמוץ שבוקע ממני.

מזמן אחר.

מעונה אחרת.

עונה של געגוע.

עכשיו זה הפרא השקט שבי שמביט מול השקט הפראי שעוטף אותי.

שדורך את שריריו.

שאולי אני הוא.  הוא אני.

בעוד רגע.

אָדָם, חַוָּה, כָּל כָּךְ הִתְרַחַקְתִּי מִכֶּם.

כָּל צַד אַתֶּם נִמְצָאִים מִמֶּנִּי תָּמִיד בַּצַּד הָאַחֵר

וַאֲנִי מְנַתֶּרֶת אַחֲרֵיכֶם מֵעֵבֶר לְעֵבֶר

עִם תִּינוֹק הַזְּמַן הַחִיוֵּר הַמִּתְקַצֵּר בִּזְרוֹעוֹתַי.

אני מנסה להתקרב אלייך.

אני רואה.  גם את אליי.

אנחנו סביבנו.

אני לבד.

את אוספת כוכבים.

אני מתפשט.

הזמן מתקצר.

גם אני שנידרך.