יומני אלפוחרה

אנאוהב את האפשרות לפסוע במעמקי התמונה.

אנמקווה שמעבר לקשתות,

פיסת הרקיע תכוון אותי לשוב לכאן.

הרבה אני מתגעגע למקום הזה.

מטפטף תגובות לעיתים.

מצר מאוד שאיני יכול לבוא בתקופה הזו להיות עם האנשים שאני מחובר אליהם.

משפחתי, חבריי ואיתכם.

הסביבה הקרובה והרפואית טוענת שגופי לא יעמוד במסע.

כן, חודשים ארוכים אני שרוי במאבק רפואי.

בינתיים אני עומד בו בכבוד, אך יש מחיר.

והמחיר הוא לשהות כמה שקרוב יותר למרחב המוגן שיצרתי כאן.

רציתי שתדעו שאני איתכם ועוקב אחר כל פיסת מידע שמגיעה מישראל.

אני מקווה כלכך שהסערות הנוכחיות יתחלפו במהרה בשקט שלאחר הסערה.

להרבה זמן!

מוסר לכולכם את אהבתי הרבה עם המון Care

אשתדל להיות יותר נוכח

דווקא היום, רק שלושה ימים אחרי לכתה של אבואלה.

אך דווקא היום, ואני חש שדברים עולים ומתרחשים.

מרעידים מיתרים רפויים,

מותחים אותם – אותי.

כלכך אחר אני היום מאשר הייתי לפני עשר שנים.

למדתי כאן להתנהל עם עצמי.

למדתי שיש לי גם יד שמאל.

בתחילה הייתה ימיני קשורה.  לאיטי למדתי לשחרר אותה, ככל שידי השמאלית התחזקה וצברה ביטחון ויכולת.

כשהגעתי לכאן, אמרתי ננסה.

ננסה לראות האם כאן אצליח במקום שלא צלח לי בחיי.

האם כאן אוכל לטפל במוראות המלחמה ההיא שפגעה והביאה את יכולותי הפגומות לגבור עלי.  שנים התהלכתי מגשש מטיפול לטיפול מסיפטום לסיפטום ולא מצאתי מרפא בדרכים, אלא הקלות מפוקפקות.

מהר מאוד הבנתי שהמיומנות הגבוהה של ידי הימנית בעוכריי.  היד שאימנתי ואילפתי כל חיי, לא תצלח לבדה במשימה הזו.  היא הרי אינה מכירה את התנועות הדרושות בעולם החדש שאליו נקלעתי.

עד שהגעתי לכאן, לישראבלוג.

ישרא נתן לי הזדמנות.  במקום הזה נולדו בי יכולות חדשות, שאומנם התחילו וירטואלית, אך למדתי להטמיע אותן למערכת היכולות שלי בחיי האמיתיים.

בישרא למדתי להניע את ידי השמאלית בתנועות קטנות ולא מחייבות, לצד התנועות הימניות שלי.

וככל שתנועות שמאלי הפכו לבוטחות וארוכות יותר, כך חשתי את פנימיותי עולה, מחפשת את הדרך החוצה.

מבקיעה בי מילים שמנסות לגעת

ממקום שם אין מילים.

למדתי להקשיב לשתי ידיי שידעו להרקיד מילים ואינמילים ביניהן.

ידיי לימדו אותי, כי בין שתיהן חי עולם פועם, של ישן וחדש.

של בטוח ופגוע.

של יכולות ריפוי שלא הכרתי.

מַרְפֵּא עצמי שיכול היה להתפתח ולגדול כאן איתכם, ידידים לא נראים (ברובכם) אך נשמעים ומורגשים היטב.

ככל שהתנהלתי כאן, כך רווח ליבי ורחב כדי להכיל את היכולות החדשות.

כדי להפנות מקום לתנועות הלב שלא הכרתי.

עתה לאחר עשור ימיני אינה קשורה יותר.  היא משוחררת ושתי ידי פועמות בקצב אחיד פחות או יותר.

אינני מפסיק להיטיב ביניהן את ההקשבה והזרימה.

הרי בנפשי הדבר...

ולכם קוראים אנונימיים ברובכם, תודה שאתם כאן וקוראים אותי כבר עשר שנים.

תודה לכם על החיבוקים וההכלה. על הנפלאות שאתם מגלים בקיומו של האדם.

תודה גדולה לי אליכם, ממני שדות בן עשר

השמש הצטרפה הבוקר לחגיגה הקרבה.

העננים ככתר לשמש, מכבדים את נוכחותה באביב.

הפלמינגו רוקד ומאיר באביב.

מבקש לאחל לכל האהובים חג שמח.

ואני מצטרף ומקווה שתהיה מנת האור רבה במעונותיכם ובליבכם.

חג שמח ומאיר

חג מלא אהבה

אהבתי מאוד את מה שהקרנת בכתיבתך.

למרות מאבקה המתמשך במחלת הסרטן יופייה ואהבתה לא פסקו להקרין לָעולם.

כלכך הרבה אהבה נבעו מהפוסטים שלה –

לילדיה, לנכדיה ולכלבה האהובה שלה.

אהבתי תמיד לקרוא על הנחת שמצאת בטיולייך בפארק עם  כלבתך האהובה.

מקווה נוסעת שעתה את נחה.

שמלאכים עוטפים אותך.

תמיד אזכור אותך ואשאב עידוד מנוכחותך בחיי.

היי בשלום מבורכת

עמוס - כמה עומס מכילה המילה הזו.

מלאה עוקצים.

הקיץ עמוס מאוד רגשית.

מצטער שאיני מגיב לכל הפרסומים שלכם.

שאיני מספר.

עמוס לי מידי...

אני נוסע להתנקות.

אשוב לכאן למצוא אתכם רעננים ושמחים

והפעם ראו ראו, לא שרביט קיבלתי אלא כתר מלכות.

וואוו... כתר מלכות...

תודה לך שלי ב... נראה אם אוכל לספר כאן מעט סיפורי מלכות.

כאשר מדברים על מלכות, אני מייד מפליג לאפריקה אהובתי.

שם האבק חדר מתחת לעורי ובנשיפת קסם אחת, חיי קיבלו כיוון ותנופה אחרים.

בפעם האחרונה סיפרתי על שלושה דברים.

הכי אהבתי שסיפרתי אז, שאני אוהב אדמה. תמיד אהבתי, מילדות.

פשוט להתפלש בה. לחוש שהיא עוטפת אותי. וגם לטעום אותה.

אני אוהב אותה בעיקר מלוחה.

פעם באפריקה אמרו לי שיש חוף באוקיינוס ההודי שלמי הים יש טעם מלח שונה.

כל פעם שהגעתי לחופי האוקיינוס ההודי שאלתי, וכמובן שהטעם היה רק מלח, מהסוג הידוע של מלח הוא מלח הוא מלח.

יום לוהט אחד הגעתי שוב לאיזה חוף בחיפושיי, וראיתי איש דג.  משהו היה בו אחר, נחישותו וחיטובו היו שלובים בצמה היפה שלו.  לאחר זמן, הוא פנה אליי והזמין אותי להצטרף אליו למסעדה על החוף.  עד שהכינו את הדגים שהוא דג למדתי ששמו ג'רמיה.

שם נקשרו נפשותינו לתמיד.

כאשר ג'רמיה בא לבקר אותי בבית החולים הוא הביא לו חופן חול מלוח שהוא פיזר בשולי המיטה שישמור עלי.

כל פעם שג'רמיה היה מגיע, אחת האחיות, הייתה מסתובבת לידו ובעיניה הרבה רוך.

ג'רמיה המתיק לי סוד שהיא נסיכה.

אחרכך למדתי כי היא הייתה נסיכה שמאסה להיות אחת מנשים רבות וחיפשה איש שיפרה את רחמה.  היא לא בטחה באיש כי כולם היו בעיניה נשאי איידס בפוטנציה ושלא בפוטנציה.  יום אחד היא וג'רמיה הסתודדו בהתרגשות.

בלילה היא באה והציעה לי שאהיה אב ילדיה.

כל אותו הלילה נדדה שנתי ומנוחתי.

לאחר שהשתחררתי מבית החולים היא לקחה אותי לבקר את השבט שלה.  שם ראיתי נשים יפות ומתוקות לרוב.

בכלל, היה זה יום מתוק כלכך.

אחרכך נפרדנו לתמיד.  גם אם חלמתי, נסיך כבר לא אהיה.

עדיין במסעותיי אני מחפש את טעם המלח.

אומנם לא עשרה דברים, אך הרי שלי הכתירה אותי למלך... מותר לי

נעם לי הכתר מאוד, אך באמת איני מלך למרות שהאריה הכחול הוא ידיד נפש שלי.

את הכתר אני מעביר ל-לי שאתמול יצא ספר שיריה השני "יבשות נעות".  ברכות רבות

אלה ימים של משבר כלכלי חמור שמצריך פעולה כמעט יומיומית בכדי להבטיח את מה שאינני יודע להבטיח.  עתה מתקרב גם מועד הדיווח השנתי למסהכנסה שבו מחוייב כל אחד כאן, והוא ממילא תהליך מעיק לכשעצמו.  כל זה משאיר אותי בחלקים גדולים של היום חסר אוויר (מצב רגיל אצל אדם עם ריאות קלוקלות).  גם הגוף שלי הרי נתון במשבר כלכלי מתמשך משלו, מנסה להקשיב למבחר הרופאים שמייעצים לי היכן להשקיע את מאמציי שיישאו פרי בריאוּת.

בין כל אלה אני מנסה לחיות (לפחות לפי ההגדרה שאני משרטט לעצמי).  אך לצערי (באמת), לא נשאר לי הרבה זמן* פנאי וכוח בכדי לכתוב על וליישם את ההגדרה הזו.  לכן, בשבוע האחרון אנהרבה פחות כאן, משיב וכותב.  עוד יהיו ימים משובחים מאלה, כמו היום או מחר או שבוע הבא.

*תודה לצמח בר שהציעה לדבר על פנאי  (מושג הזמן ממילא לא ברור לי... )

בינתיים אני נושא עיניי לסדנת צילום עופות טרף, בתקווה שאוכל להתרומם ברוח.

דאה שחורת-כתף

דיה שחורה

להתראות בינתיים

כאשר קיבצתי את התמונות לכדי פוסט ביכורי המים ידעתי כי הסיפור חייב לבוא איתן.

יצא פוסט רב תמונות ולהפתעתי גם רבתגובות ורב משתתפים.

הזכיר לי ימים של פעם, כאש הדו-שיח בתגובות היה דבר מאוד מקובל.

להפתעתי הגדולה הפוסט זכה באישור העורכים (מיהם?) להמלצות על הפוסט הזה.

התודה לעורכים העלומים...

ותודה גדולה לכם ממליצים יקירים...

חודש יוני נפתח והוא חודש של זרעים עבורי.

חודש של זכרונות מלחמה, של התפקחות, של תקווה...

אני מקווה שהחודש הזה יביא לנו הרבה אור וכתמיד אני תפילה לאהבה ו- care

ולסיים את ההמראה בשלהי חודש מאי,

הנה הוא שוב אותו השחף שאת תמונתו אהבתם מאוד, כמה שניות אחר כך בדרכו אל האור...

מחלה נדירה מספיק כדי שבחיי היומיום נדלג עליה.

מובן כי מי שסובל מהתופעה הגנטית הזו, לא יכול לשכוח.

כל יום החשש מקנן ולעיתים גם מתממש.

בתחילה, מאוד שמחתי לקרוא על חשיפת המחלה ברשת, והתפעלתי מבָּשְׂמַת שחשפה באומץ את סיפורה ואת עצמה בווינט.

התערבבו בי היוצרות, המחלה והציפור, הביחד והבדידות.  אפילו שעתה יש לי יום בשנה ואגודה לסיוע, אני חש היום לא מעט כציפור הפָּרוּשׁ.  ומי יודע באמת מדוע נודדות הציפורים, מדוע הפרושים נודדות מארצות הצפון ומגיעות בלהקות של זכרים ונקבות בנפרד.  הנקבות מקדימות את צאתן בסתיו ומרחיקות נדוד יותר מהזכרים.  באביב הן מאחרות לצאת.  רק בכדי שלא ייפגשו על אדמת ניכר?!  ותעלומה על תעלומה, הפרושים הדרומיים לא נודדות.  הרי גמשם קר והמזון לא בשפע כל השנה.  והחוויות לעתים קשות, כמו תמיד, כמו בכל מקום.  ואני פרוש צפוני, שב לעיתים לביקור, חורף מעט ושב בטרם יינעץ בי שוב כאב.

כמו זכר הפָּרוּשׁ נשמעתי לצו עתיק כל החודש ועמלתי על צבעי כלולותיי.  שפשפתי ושחקתי את קצות הנוצות  עד שנחשפו צבעי האביב שבי.  לכסות על כאבי החורף.

להאיר את גווני האביב.  ואז קראתי גם את הטוקבקים בכתבה, וכול הצבעים דהו באחת!

כמו תמיד, יש טוקבקיסטים אשר רשעות נוטפת מלשונם.

הם הזכירו לי ועוררו בי כאב נשכח.

כאב שחש האחר והסובל מתוך הקהות והאטימות והרוע סביבו.

מי שיקרא כאן ויציץ לביטויי הכיעור שם, יבין.

ועלו מילים שכתבתי לפני שבע שנים, על איך כמעט ונכנעתי למחלה הזו...

אותו הגיל של בנבני.

רק 28 שנים אחורה.

אני שם מסתובב בשקט, לא מודע לרגע הנורא שכבר מסתובב בביתי.

אני בבית לבדי עם בני הבכור התינוק החולה.

לפתע מרגיש גוש בגרון.

כמו דלקת.

טוב, היה חורף.

בטח נדבקתי מבני.

כוס תה עוזר תמיד.

מכין כוס תה.

ומכניס לגימה ללועי.

אך אבוי אני נחנק מהתה.

מה זה?

משתנק ומשתעל.

ונרגע.

הולך למראה.

פותח את הלוע.

וזוועה אפורה מציצה אלי.

כל הגרון סתום ברקמה אפורה ורודה.

הנשימות נעשות כבדות.

ואני חש שחיי אוזלים לי.

אין טלפון בבית.

רק ילד קטן שאני עומד להיפרד ממנו.

הלכתי לאמבטיה והתיישבתי על הריצפה הקרה.

מחכה בסבלנות.

מחכה למנוחה.

נימאס לי.

כמה אפשר לסבול.

שנים של סבל נמשך.

של מחלה קשה ופציעה קשה במלחמה.

התנהלות יומיומית קשה וכמעט בלתי אפשרית.

כנראה שלא נועדתי לחיות חיים משעממים.

שקטים.

לא נועדתי לחיות.

אז קיבלתי את הדין.

הלכתי לאמבטיה.

חשבתי שיותר טוב ככה.

לחזור למקור שהביא אותי.

לשיפור.

ולשוב לחיים חדשים.

עם גוף משופר.

אז ישבתי.

עצמתי עיניים.

חשתי את הקרירות הלחה של האמבטיה.

בני ישן בעגלה בסלון.

ואני מחכה למותי.

בכיו של בני חודר איכשהו דרך גולגולתי המקשיבה לניגוני מוות.

קמתי על רגליי.

הרגעתי אותו וליטפתי את מיצחו וראשו.

הליטוף הזה.

המגע של עור המשי והחלב הזה.

הזרים לתוכי חיים.

וידעתי מה לעשות.

הלכתי למטבח ולקחתי כפית.

חזרתי לאמבטיה.

מול הראי, עם לוע פעור.

הכנסתי את הכפית ובכוח התחלתי לחפור לנכש את הנפיחות.

פותח וקורע רקמות אפורות.

דם פרץ מכל עבר.

ואוויר טוב החל לחדור.

מפעפע עם דם.

אך נשמתי.

חזרתי לחיים.

יצאתי החוצה ובדיוק בעלי הבית הגיעו.

הם גרו בוילה מעלינו ואנו בדירה קטנה למטה.

המראה שלי היה די מבהיל.

לא היה לי קול.

רק תנועות ייאוש אל כיוון הבית.

האישה ניכנסה אל הבן.

האיש לקחני לבית החולים.

את כלזה סיפרתי לבני, איך ליטוף אחד עשה אותי לאבא.

כשסיימתי, חשתי את בנבני מול חזי.

את חיבוקו העדין כמשי של בני.

תודה אלוהים..