 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2009
סייר
לא להאמין שכבר עברו ארבע שנים מאז עזב אותי הסייר. ארבע שנים ובברים רבים בעיר מכירים אותו ולא אותי. לא משנה כמה שמות אחליף וכמה מתנות אביא משדותיי, יש מקומות שאותי יזכרו רק כסייר. שם ברור כי שמי הסייר נחרט לעד. סייר אני אפילו אם הוא עזב ופינה את מקומו לשדות.
* *
לאלה שלא הכירוני ורק שמעו מהברמן, הנה הוא סיפורו של שדות, של הסייר.
אפשר היה לחוש את רוחו של הסייר כבר בימים האחרונים לחייו של אָמוֹר.
לריחוק שהוא גזר עלי ממנו. כולם סעדו אותו ורק עלי נגזר להסתובב ככלב שוטה ולכאוב את הבדידות מהאיש שהיה לי אב ומורה ומנהיג ואוהב.
אני הייתי הבן המסורב.
נשאר לי רק לעזוב, וארזתי את מעט המטלטלים שאיתם הגעתי להר.
נגמרה תקופה.
כל עוד הוא היה בחיים הוא היה למעני, וניסה לשקמני ולטפחני.
כנראה שהוא לא הצליח, או מה שקרוב יותר היה לתחושתי, שאני לא תאמתי את ציפיותיו.
הימים האלה הקנו לי הרגשת כישלון.
לא רק שלי, של כל מי שהיה מעורב בניסיונות להעניק לי חיים חדשים.
התרחקתי והסתגרתי והתכוננתי לשוב אל ארצי.
באותם ימים, שרטטתי את המרחק הגדול ביותר שהכרתי בין בני אדם.
כן, אני יודע את אשר אמרתי לעצמי באותם ימים ובעוד ימים.
כי הוא בחר בריחוק בכדי שלא ישפיע על החלטתי אם להישאר בהר או לעזוב.
זה טיעון שטוב לצמד אחר, לא לי ולאָמור. היינו אהובים, הרבה מעבר לכל צורת שותפות שהכרתי. ולכן לא יכולתי להבין ולקבל את הניתוק.
ניבגד.
כך חשתי אז.
ואז הוא מת.
מיד לאחר מותו, רוזנה, אמונה מאוד על רצונות אביה, מסרה לי את המכתב הראשון.
אני זוכר שלא ייחסתי למכתב כל חשיבות, ולכן לא קראתי אותו.
הייתי המום ממותו של האיש המשמעותי ביותר בחיי.
האיש אשר חום גופו נצרב בנישמתי.
כאב המות שלו היה עמוק ומכאיב ושורף.
הייתי אבוד.
כמו גוזל שאיבד את מקור החום של חייו.
לאחר ההלוויה עליתי לצוק להתבודד, לבכות בשקט מול ההרים העתיקים.
לגעת בעצים.
לבקש עצה.
לנסות ולהבין את המרחק שאָמור יצר בינינו בימים של טרם מותו.
הבדידות התקשתה בי ואיימה לחנוק אותי.
לאחר שעות קמתי ועשיתי דרכי בחזרה לכפר.
שמחתי מאוד שלא היה אף אחד בבית.
קראתי את המכתב.
במכתב זה הסביר לי אָמור כי מקומי מובטח בכפר.
אין לי מה לחשוש.
ביקש שאעזור לרוזנה בסיוע לזקוקים לה בכפר.
כמו אש אחזה בלבי.
מין כתיבה עניינית, עסקית כמעט.
שום מילה על פרידה.
על האהבה הגדולה שהייתה בינינו.
שום מילת הסבר לניתוק שהוא בחר בו.
הוא היה הידיד.
האב.
האח.
המרפא.
המדריך.
המאיר.
המורה.
הכל.
רוזנה, מדוע היא הסכימה לכך?
עד היום איני יודע אם רוזנה ניסתה להניא אותו מסירובו לראות אותי.
לא שלא שאלתי, היא פשוט מסרבת לדבר על אותם ימים.
האיש הזה במותו גם עיצב את מערכת היחסים העתידית ביני לבין רוזנה.
משום שהוא הפקיד בידיה את המכתבים.
משום שהיא לא מדברת על שהיה באותם ימים, כמצוותו או כמידת אי יכולתה.
בכך נוצר מרחק בינינו, שלפעמים נראה קטן ולעיתים גדול מאוד.
עד היום הצעד הזה של אָמוֹר ושלה בעקבותיו, מפרידים בינינו כתהום.
התגובה שלי הייתה בבריחה.
סירבתי להישאר וירדתי מההר.
התאבלתי על אָמור עם נערות הבארים.
עם שיכורי השוק.
עם הדייגים.
התפלשתי עם כאבי אחרים.
עד שנמלאתי גם בכאביי שלי.
בעצב הקורע שאָמור השאיר.
ושם בתחתיות חיי הפכתי להיות סייר.
* *
וְשׁוּב שׁוֹקֵט הַכֹּל. פְּסִיעוֹת. חֵרוּק בְּרִיחַ.
שׁוֹמֵר הַתַּחֲנָה אֶל הַגָּדֵר נִשְׁעָן.
שׁוֹמֵר הַתַּחֲנָה אֶת לֵילוֹתָיו מַרִיחַ,
כְּרֵיחַ אֳפָקִים וְעִמְעוּמֵי עָשָׁן.
מתוך תַּחֲנַת שָׂדוֹת / נתן אלתרמן
| |
מביט רחוק
וביום השביעי חציתי את קו ה- 37 מעלות.
שוב אני דרומי (במלעיל)...
מביט בי רחוק
שבתשלום 
| |
שֶׁכֹּה אֶחְיֶה
אֵיךְ לְלֹא עָבָר
יְחַיּוּ פִּרְחֵי הוֹוֶה
פֵּרוֹת בֶּעָתִיד?
שֶׁכֹּה אֶחְיֶה! גַּם אֲנִי
מִזְּרָעִים שֶׁלֹּא כָּלוּ
| |
מִלִּים מִשִּׁיר אָבוּד
יומחמישי לספירת החום.
סופסוף אני מביט אל שנתות ה- 38 מעלות מצידן התחתון.
מדרום לקו ה- 38 תיפתח הטובה.
* *
כתבתי תגובה שהזכירה לי שיר.
לא מוצא את השיר.
כל המוצא מעות משיר אבוד מתבקש להשיבן לכאן.
המוצא הישר יזכה בחיבוק והרבה care.
יֵשׁ מִלִּים
כְּמוֹ כֶּסֶף קָטָן
אֲנִי סוֹפֵר אוֹתָן -
מְקַוֶּה לִצְבֹּר מַסְפִּיק
לִדְמֵי נְסִיעָה עִירוֹנִית.
יֵשׁ וּמַגִּיעָה מִלָּה
שֶׁאִתָּהּ אֲנִי נוֹסֵעַ רָחוֹק
וַאֲפִלּוּ מְקַבֵּל עֹדֶף.
| |
הזיות
מיומנו של קודח.
יום רביעי שאני קודח מחום. קודח והוזה ומוצף מחשבות הזויות. אני כבר לא יודע אם הזיה היא זו, שהיום הוא היום בו הוקם פעם ארגון הזוי בשם אונסקו, אשר ברגע של הזיה קיבל החלטה שביום הזה יצוין ברחבי העולם יום הסובלנות הבינלאומי. בשיא ההזיה שמעתי שהיום תעביר כנסת ישראל את חוק המאגר הביומטרי בקריאה שנייה ושלישית. ההייתי או הזיתי?!
| |
בת הרים
והמשכתי גם היום לקדוח.
אלא שהיום הגיע המסע לתחנה מענגת.
הגעתי אל מיטת אימי והיא שרה לי כאז, את השיר העברי היחידי שידעה:
שִׂימִי יָדֵךְ בְּיָדִי,
אֲנִי שֶׁלָּךְ וְאַתְּ שֶׁלִּי.
הֵי הֵי גַּלִּיָּה
בַּת הָרִים יְפֵהפִיָּה.
הֵי הֵי גַּלִּיָּה
בַּת הָרִים יְפֵהפִיָּה.
גם היום חשתי ברכות זרועותיה ובריח הנפלא של שבת בבוקר שנבע מעור פניה. שבת בבוקר עם קולה המתנגן, אימא מערסלת אותי בין זרועותיה.
היה זה כמובן השיר הראשון שלמדתי בעברית, עוד לפני הגנון.
שנים אחרכך, במסגרת מסעותיי בזמן, למדתי שזהו רק פזמון לשיר אהבה שבו גליה אינה אלא גְּלִילִיָּה.
בשבילי תמיד יהיה השיר תמצית אהבתה של אימא שלי.
| |
שבת שקטה
לא הייתה עוזרת לו הסוואה מול הרעש המחריש.
נוצותיו היו רועדות ועיניו נפתחות לחוסר שקט.
ינשוף שֹעיר וזעיר זקוק לשקט ביום.
כל היום קדחו לתוך מוחי הקודח.
הרחוב בלע עוד ועוד לועות ולא שָׂבַע.
לבסוף בא השקט.
עתה אפשר לַשַּׁבָּת לקנן במנוחה.
שבת מנוחה.
ינשוף שֹעיר - Scops Owl
| |
הבד הנעלם
עייפים ישבנו מביטים אל הארון בפאתי המטבח. אני לא אאמין לאשר התרחש כאן. ארוחת צהריים שוברת רעב אכלנו. גלידה מהממת ליקקנו. על כוס קפה מהביל צחקנו. פטפטנו עד שהגיעה שעתי לפרוש לסייסטת החובה.
באותו רגע שסימן תפנית, משהו חצה את זווית העין שלי. חיפשתי במבט מה היה שם, והרגשתי את מבטו של בני מצטלב בעקשנות בנקודה אחת במסלול מבטי. הוא ראה גם? בלתי אפשרי! רק ממקום מושבי אפשר לראות את אותה דלת ארון בפאתי המטבח. ברור היה מעיניו המשתאות, שהוא ואני ראינו בוזמנית את שולי הבד שנמשכו באיטיות עלידי יד נסתרה אל תוך הארון הסגור.
היושבים לא האמינו למוצא שפתיי, אך טוּב רב היה באישורו של בני שהושיע אותי ממבטים נגועי רחמים. כנראה שיחד הצלחנו להוכיח את החוק בפיסיקה שבו מבט א' שחוצה מבט ב', רואה את כל אשר רואה מבט ב'. שמעתי על קיום החוק, אך זו הפעם הראשונה שנוכחתי בקיומו. עוד אחקור את נושא המבטים המצטלבים.
שנינו קמנו ובעקבותינו כל יושבי השולחן במרחק בטוח. בזהירות הנתונה רק לקיום אפשרי של עכברים וסנאים (עכסנאים) מעבר לדלתות, פתחתי את דלת הארון. אני בידית והוא מוכן במטאטא. ו.... נאדה. כלום בכלום. כל הצלחות וכלי ההגשה של האורחים הוצאו מהארון וכלום. לא שריד לַבַּד ובטח לא למי שמשך אותו. כל קירות הארון היו שלמות, ללא מתום. זה השלב שבו גירדתי בפדחת ופגשתי במבט מתפלא של בני. מילים לא הוחלפו, רק שברי הברות מביעות אי הבנה. ללא אומר יצאנו כולנו החוצה לבדוק את קיר המטבח מצד הגינה. בני ואני בראש ואחרינו כל השאר ממלמלים ודנים באפשרויות. כמובן שלא מצאנו שריד או עדות, ואפילו לא שובל של בד. לאחר דיון קצר, הסכמנו כי זכינו בביקור קסמים של העכסנאי הידוע אשר ללא בעיות חוצה קירות. לא בד היה זה, אלא גלימת הקוסמוּת שלו. ניסיון לפצח את החידה תקע אותי מיד בשלב דלת הארון שלא נפתחה בכלל. הסכמנו כי כנראה הייתה לו תקלה קטנה עם גלימת הקוסמים שלו שנתקעה להרף בדלת הארון. את אותו הרף אנחנו ראינו.
נראה מה יאמר על הסיפור האריה הכחול.
גם דעתו של בנבני תיחשב מאוד!
עכסנאי תמים
אל תשפטוני לחומרה, דברים מוזרים מתרחשים מעת לעת באספמיה...
| |
כְּחֵץ שָׁלוּחַ
פָּנָיו נִנְעָצוֹת
בֵּין שֶׁהָיָה וְיִהְיֶה -
הֶבְזֵק שֶׁל רֶגַע
.
African Darter - נחשון אפריקני
בעברית ובלטינית שם הציפור מתאר את דמיונה לנחש במים.
באנגלית, את דמותה כחץ שמפלח את האוויר.
אני בחרתי ברושם שהיא השאירה כאשר היא פילחה את האוויר סמוך לפני המשתאות
| |
שעת חיבוק
תודה לכולכם שנעניתם לבקשתי.
עתה אני יודע, כי לאורך זמן אתם המגיבים אלי.
רבים אחרים בוחרים שלא להגיב.
הם בוחרים לקרוא, לרפרף.
לפעמים בלוג הוא כמו ספר, מונח ליד המיטה עד לשעת רצון.
שעת גילוי.
תודה לאלה הותיקים ובברוכים הבאים לכם שזה מקרוב הגעתם.
ציפורי פלמינגו יודעות לחבק את עצמן.
אני, שולח זרועות להיפגש כאן במילה
שהיא קו מחשבה, רגש עולה –
כך אני מבקש קירבה.
רוקד איתכם בתגובות מחובק.
כך אני לומד לחוג את חיי.
| |
לדף הקודם
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
