כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
ינואר 2006
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2006
פירוק והרכבה המזוודה שבי ניפלטה. אני עסוק בפירוק ובהשלמה.
ערימות, ערימות מחכות לי. שאפתח פתח.
שבתי
בוקר טוב עולם!
התגעגעתי
| |
שָׁלֵם בְּחֲלָקִים בְּבַת אַחַת טָס וּבַחֲלָקִים אֶנְחַת כִּשְׁלֵמוּת אַחַת
להתראות בחלקים ובשלם
| |
אבני דרך בני הצעיר, חזר הביתה שוב. הוא מאוד חשוב לי. הוא יודע לקרוא אותי בעברית. כל השאר אינם. זו כנראה סיבה חשובה מאוד מדוע אני כאן, רושם רגשות כל יום בבלוג. משוחח איתכם בתגובות ובמיילים ובטלפון. אני כאן וליבי שם.
זה גם מביא אותי לנסוע כל הזמן. להיות במקום שהוא לא כאן. לא, איני נרתע מחיי כאן. אני רק מבקש לשוב. והשיבה לא קלה היא עבורי. לכן, כל נסיעה מביאה אותי קרוב מעט יותר, לשם.
בעוד יומיים אני נוסע שוב. הפעם לנסיעה ארוכה שתימשך קרוב לשלושה שבועות.
אני מזדקף מעבר לחשש הנסיעה. חשש, משום שהנסיעה האחרונה בילגנה את המערכות שלי למשך מספר חודשים. הפעם יהיה שונה. אני יודע. ובכל זאת, קיים החשש מאותם טורפים שמחכים לי תמיד בפינה.
כן, היום אני בשל יותר לנסיעה הזו וגם יודע מספר תרגילים חדשים של הטורפים. אך האם אוכל להם, גם בעת מבחן רחוק מכאן?
התשובה שלי היא פשוט כן!
כי אם יכולתי להם בחודשים האחרונים, משמע אני נוהג נכון בי ובחלקיי.
יש לי גם משהו חדש באמתחתי. אבן חול קטנה בדמות אישה. מפרפרת בעדינות. מנסה להזכיר לי. איך אוכל לשכוח?
אבן מחוף ים כאשר היינו יחד. האבן שמחברת אותי תמיד בעיתות ניתוק.
וגם את האבן ממעיין האביב הראשון שבקע עם הפשרת השלגים, בפעם הראשונה שהביא אותי אָמוֹר להר. זו אבן החוכמה שלי. האבן שאם תילקח ממני, לא אהיה אותו.
האבנים האלה מחברות אותי. הם לא יתנו לי ליפול טרף לבורות שעלולים להיות בדרך.
ביום רביעי אסע מוכן.
| |
התמלאות
הבוקר קרא לי להרים. מתוך רצון להתחבק עם עצמי. בהרים זה אפשרי. לא רק שם, אני יודע. אך בהרים לי קל יותר.
מצאתי עולם לבן וירוק. בתול. מזמין אותי על הרדידות שבי. ממלא מאוד. מפיץ את החום שבי אליי, פנימה.
ישבתי מול הבוהק הנקי ונזכר כי השלג דאשתקד, נטבע אצלי בלב. ולא נמס.
כך גם המילים, התמלאו. מה שחשבתי לרדוד הייתה מיסגרת. כלי קיבול להתמלאות. להתרחבות.
חזרתי שקט ומלא ומחייך ומוכן לעוד נסיעה.
| |
שלג בהרים כל הלילה סער העולם. מעצב תחת חשיכה את הצבעים והתחושות. הכל הרגיש רדוד ושטוח כל מילה רוּדדה למידת העולם כדי שתתאים להיחרט בשלג המצטבר
וכוסתה בעוד שיכבת לילה
בבוקר האיר עולם חדש לבן וכחול
אני עולה מעט להר למדוד את רדידות השלג לצבוע את עצמי בכחול של הרים.
אולי נשארו גם כמה מילים מהלילה.
| |
דממה ובלילה ההוא נדדה שנתי בין אמירות לשאלות. בין עובדות לקשיים. והמילים לאליהו* הדהדו בי כל אותו הלילה. וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה
ואני לא אליהו וההר הזה אינו הר חורב. אולי הארץ הזו היא כן המדבר שלי ובאלפוחרה אני אמור ללמוד את השיעור. איני יודע וגם לא אדע, ואין בכך משום החשיבות.
וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה יודע אני כי הרוח הגדולה שסערה בי הביאה אותי לכאן. למקום מרוחק ומבודד. קר ואפל וטחוב וזר. והרוח הזו זרה לי. לא ממני באה. לֹא בָרוּחַ יְהוָה
וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ באותו הלילה הקשבתי כמה פעמים להודעה שלך. והקשבתי גם לכל הרעש הגדול שהבאתי איתי לכאן. רעש הכאבים רעשם של הטורפים המתדיינים ומסתכסכים עם עצמם ואיתי. מדוע בכלל הגעתי לכאן. לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה
וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ מתוך הרעש עלתה שוב ההכרה כי כל הארץ הזו זרה לי. היא הצילה אותי. היא חיברה אותי שוב קצה לקצה. ורק בדבר אחד סירבה לגעת. בלב. כי הלב הזה יכול היה לכל אש מאכלת. ככזה הוא יכול לאש. לכל אש אשר לא ממני בא.
הוא הגלעין אשר ניתן לי. והארץ הזו את הבחירות הותירה לי. לֹא בָאֵשׁ יְהוָה
וְאַחַר הָאֵשׁ עדיין איני יודע במה אבחר. לפעמים נראה לי כי בחרתי להיות כאן עדיין, בשביל להבין. למה כל זה ולמה אני. היום אני יודע כי ההבנה היא מכשלה. היא נועדה לדעת את מה שהתרחש אתמול. לא מה קורה היום ויקרה מחר.
ובכל זאת, במה אני כן בוחר? באותו הלילה ידעתי כי אני בוחר בחיים. בבחירה מדוייקת של מילים. בחיים אני בוחר. מ-קוֹל דְּמָמָה דַקָּה
אמרתי זאת והקשבתי לדממה שעלתה ממני. דקה ומדוייקת. הקשבתי בדממה, לדממה.
הדממה הזו הביאה לי מרגוע. נתנה מנוחה לגוף העייף באותו הלילה.
איפשרה לי להתעורר אל הבוקר ובבוקר הקר מצאתי את אנטוניו יושב על סלע.
ובכל הייתה דממה. הקשבתי.
*פסוקים י"א-י"ב ממלכים א', פרק י"ט
| |
עוֹד יוֹם עוֹד יוֹם, שֶׁכָּזֶה. מֵהַיָּמִים שֶׁחֲגוֹרָתֵנוּ מֵהֶם נִגְזֶרֶת מַכְבִּידָה אֶת חַיֵּינוּ
עוֹד יוֹם שֶׁכָּזֶה. שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ פַּחַד וַחֲשָׁשׁ גַּם יוֹדֵעַ שֶׁאֶת זֶה נַעֲבֹר
עוֹד יוֹם פַּרְעוֹנִי וַעֲדַיִן הָאֶרֶץ הַזּוֹ מְכֻסָּה עֲרָפֶל פְּצוּעַת סְלָעֶיהָ הִיא מַמְתִּינָה.
* * * אני נושא תפילה שתבריא אריק ואיתך גם אנו נבריא מעט!!
| |
יושב על מדרגות נסעתי ושבתי, ועתה אני מטמיע.
הבוקר ישבתי שוב על המדרגות. מחייך אל עצמי. נזכר. כמה מדרגות עליתי וירדתי. ושוב אני כאן, יושב על מדרגות. ללא חשש. האדמה שוב מוצקה תחת רגליי.
הנסיעה נולדה תוך קשיים מרובים. בעיקר משום קשיי האמונה בי ובמסוּגלוּתי. בימים שלפני הנסיעה הסתבר לי, יותר ויותר כי אני חייב מגע של מישהו אחר. מישהו שימשוך בשערותיי ויוציאני מהבוץ שאני שרוי הייתי בו. בו, שנראה ומרגיש כאדמה מוצקה, אך בניגוד לכל הרגשה מוצקה, טבעתי לאיטי בתוכו, בתוכי. הבעיה הייתה אני, וכך תמיד הגורם המפריע לי בקיומי. אני.
רק שבוע קודם לכן נתקעתי באמצע המדרגות, ללא יכולת לעלות או לרדת. 10 מדרגות למטה, ו- 5 מדרגות למעלה ואני תקוע. מפוחד ולא מאמין ביכולתי לעלות או לרדת. התיישבתי בלי יכולת. כּוּלוּ כמה מדרגות שמנעו ממני מלבחור, סלון או חדר עבודה, וניצחו אותי. גזלו את בחירתי. כך ישבתי, די המום, נותן להרגשת ההלם של מצבי להשתלט עליי. טוב, אז יש עוד חלקים בי שעולים בעיתות מצוקה. כאלה שראו אור יום. שראו את יכולותיי בזמנים קשים יותר. ולאחר זמן מצאתי את עצמי שוב בחדר עבודתי.
מכאן, היה לי ברור שאני חייב מגע חיצוני לי. ולא משנה מה אומר הגוף. כי תשדורת שאני תקוע באמצע המדרגות, לא יכולה להיטיב איתי. רק להורידני עוד בבוץ הטובעני והתובע.
התקשרתי לדון. הוא הגיע לביתי ולאחר זמן ניענע ראשו בשלילה. במנזר שלו, הוא לא יוכל לסייע לי יותר. כי העוצמות שמבקשות לבקוע ממני, יגרמו נזק לשאר השוהים במנזר. עוד לפני ששקעתי במצוקת הגוף שלי, הוא סיפר לי על אחיו. אנטוניו, כומר בקומפלקס של מנזרים וכנסיות במערב ספרד. הוא יוכל לקבל אותך, אם כך תרצה.
אם כך ארצה, כלכך הרבה יש ברצון הזה. ממעמקים קראתי, והרצון עלה. מבטיח לי שהוא יעזור. שהוא יסייע גם אם אתקע.
כך התארגנתי והצטיידתי ויצאתי לדרך של 700 ק"מ. הנסיעה הייתה חלקה, למרות הגשם, הברד והערפל שכיסה את רובה. הגוף התובען שלי, לא תבע חולשה, אלא רק ארוחת צהריים אחת ועוד הפסקת קפה.
הגעתי לָהָהָר – הר עם יידוע כפול (יש כאן סיפור על היידוע הכפול. אספר עליו בפעם אחרת). ממש לפני שנכנסתי בשערי המנזר, בעת שקיעה, פסק הגשם, ניבקע הערפל וקשת מאירה יצאה להנציח אותי ניכנס אליי. (כך הרגשתי). עוד רגע ואת התקשרת. אחד ועוד אחת, הביא לידיעה שנכונה הנסיעה, והפתח נפתח לי.
השמש שקעה ואני נכנסתי. בוטח ובטוח עברתי תחת הקשת. אל אשר ציפה לי.
עייף מאוד נכנסתי בדלת חדרי וצנחתי לשינה עמוקה עד למחרת.
| |
שְׁנֵי סְדָקִים אַתְּ הִיא הַסֶּדֶק שֶׁאֲנִי יָכוֹל לָבוֹא אֶל עַצְמִי דַּרְכֵּךְ
אִתָּךְ לְעַבֵּר אֶת עַצְמִי אֲנִי יָכוֹל אֶת עֲתִידֵךְ בִּי
אֲנִי הַסֶּדֶק שֶׁאַתְּ יְכוֹלָה לָבוֹא אֶל עַצְמֵךְ דַּרְכִּי
אִתִּי לְעַבֵּר אֶת עַצְמֵךְ אַתְּ יְכוֹלָה אֶת עֲתִידִי בָּךְ
| |
לדף הבא
דפים:
|