| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2010
סחלב זיכרון
לָנִיפּוּ, עוד שנה חלפה ואתה מחליף קידומת.
מנער בן 22 הפכת לאיש בן 40.
18 שנים שאתה חסר ורבים כאן חופרים את לכתך.
אני משתדל מאוד להכיל את החלטתך.
ביום שלפני, כבכל שנה, מזדעזעים הענפים שלא הותרת כאן.
כשהלכתי לישון ביום שישי חשבתי כי למחרת שוב אוציא את תמונות ילדותך.
כבכל שנה, אזמן אותך לטקס השנתי הקטן שאני עורך לך כל שנה.
בלילה התעוררתי ממה שנדמה היה כירייה.
כך בחרת ביום ההוא, לגדוע את חייך בבוא ט"ו בשבט.
קרח היה בכל מקום.
בבוקר המטבח האיר מסחלבים באור וצל
היה שלום לָנִיפּוּ אהוב.
מקווה שבמקומך שלך, אתה מחייך.
אולי נוטע עץ שיטה שאהבת.
| |
שָׁקוּף
בְּחַלּוֹן פָּרוּץ
אֶפְשָׁר לִרְאוֹת גַּם שֶׁלֶג -
אוֹתִי מְצַלֵּם
(28 בינואר 2010) Calar Alto - Sierra de los Filabres
| |
טַעַם הַשְּׁתִיקָה
לָשׁוֹן נִסְתֶּרֶת
בִּי מַטְמִינָה עֲקִיצוֹת.
מַשְׁתִּיקָה בִּי מִלִּים
כְּדֵי שֶׁאֶטְעַם קֶשֶׁב
לְמַרְאֶה כַּנְפֵי זָהָב
| |
במבה במדבר
רוחות המדבר נושבים בזיכרוני. שבתי לפני כמה ימים ועדיין הם כאן, רשמים צורבים במיוחד. צבעי מדבר בהירים חורטים את רישומי המסע הזה. כלכך שונה המדבר שהייתי בו מכל מדבר אחר שהכרתי. לא בכל מקום חיים בדואים, צאצאים ליושבי מדבר שדוף רוחות שמכורים לבמבה. עד עתה אני לא מבין באמת איך מגיעה הבמבה של אסם לאותם יושבי מדבר צרובי רוח ושמש. הרכב המאובק הטלטל במעלה הגבעה אל עבר ביתו של הנסיך. כשהתקרבנו לבית יכולתי לראות את דמותו המוכרת נשענת על קיר מרפסת הבית ונוברת בהנאה בקערת במבה, כמו אסקימואי שנהנה ממנת פלאפל טובה.
יד נעלמה דאגה למי שטיפה ומי שתייה בחדרי ולהספקת במבה. כלכך קל היה לשוב ולהתמכר לטעם המוכר מפעם. הבמבה ניחמה אותי באותם לילות חסרי שינה, עת רבו הקולות סביב החושה שלי, משרים חוסר ביטחון שגבל בפחד. פחד של ישראלי במקום עוין, שונה מאוד מהפחד בערבות אפריקה. נגע בפחדים של אחרי המלחמה. העיר את ההתמודדות עם השדים שבאים עד היום לבקר אותי. המחול שהתרחש מחוץ לחדר איים לבלוע הכול, אם רק אפתח חלון. סגרתי את כל החלונות.
בבקרים, מצאתי את עצמי נובר בקערת הבמבה מהקצה השני של שולחן ארוחת הבוקר, מול הנסיך שחוקר ורוצה ללמוד את כל אשר התרחש בימים הארוכים ההם שסיפרתי עליהם. לרגעים, רציתי להתחלף בטעמים. להרגיש את טעמי הלשון של חייו. לתת לו מעט מתחושות הפחד שמילאו אותי בלילות. להעניק לו מהתסכול של התפוגגות הכוחות שאגרתי ללילה. מההקלה שבאה עם עלות השחר. וכך חוזר חלילה, עד שהגיעה השעה לעזוב עם הפחדים והאכזבות. להמשיך.
לא מדויק. עצם ההתמודדות שלי מול האין הזה שהרקיד את לילותיי, היה ניצחון. הוא מאוד שמח לראות את חיוכי סביב שולחן הבוקר. הכול היה ארוז כבר. המכונית חיכתה לי למטה בשביל. התחבקנו ממושכות, יודעים שיש כאן תחילה של גשר חדש.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
